סיון יהב חיימוביץ, בת 39, גרה כשלוש וחצי שנים בעיירת חוף במחוז אנדלוסיה בדרום ספרד, עם בעלה מורן ושני ילדיהם (בני 8 ו-5)

היי סיון, איך ומתי הגעת לספרד?

בתקופת הקורונה הבת השניה שלי נולדה ועם כל סגר עלו אצלנו סימני שאלה. גרנו אז בשכונת ותיקים ברמת גן. אבא שלי בדיוק סידר לי ולילדים דרכונים אירופאיים. בן זוגי עבד רק מהבית והבנו שאנחנו יכולים לעבוד מרחוק ולגור בכל מקום ולא חייבים לחכות לרילוקיישן מסודר דרך מקום עבודה (מה שחשבנו עליו). אז החלטנו שנעשה את זה בעצמנו והתחלנו לחפש מקום לגור בו. דיברתי עם המון אנשים שחיים בכל מיני מקומות, בעיקר באירופה. שמענו על הכפר בספרד בו אנחנו גרים היום, הוא התאים לנו מהרבה בחינות. בחרנו בספרד בגלל עלויות המחיה הזולות והשפה שהיא יחסית קלה וידעתי קצת ספרדית. החלטנו לגור בכפר כי לא רצינו לגור בעיר. הגענו להחלטה ואני מצאתי עבודה בשביל המעבר, כמעצבת פרילאנס בחברת Duda, חברה לעיצוב ופיתוח אתרים. חיפשתי עבודה שתתאים במיוחד לעבודה מרחוק ומראש אמרתי להם שאני עוברת לספרד ועובדת מרחוק. וזהו, נפטרנו מכל הדברים שלנו, לקחנו ארבע מזוודות ונסענו לספרד.

מה מעמדך החוקי?

לי ולילדים יש אזרחות אירופאית וסידרנו שגם לבן זוגי תהיה תושבות.

במה את עוסקת?

אני מעצבת גרפית של מרקטינג לחברות הייטק ישראליות ואני גם מאמנת מטעם מכון אדלר. בנוסף, אני אמנית ומציירת ועושה סדנאות של ציור בנוירו-ארט שזו מין טכניקה מאוד מדיטטיבית ואינטואטיבית שכל אחד יכול לצייר בה.

במה עוסק בעלך?

 מורן הוא יועץ מרקטינג אוטומיישן לחברות הייטק.

בחצי השנה האחרונה אתם נמצאים בתאילנד ובקרוב חוזרים לספרד. האם הילדים נמצאים במסגרות חינוך?

כן, אנחנו בעצם חיים פה. הם במסגרות ואנחנו עובדים. זה נקרא נסטינג. אז אנחנו בעצם פחות מטיילים ויותר חיים פה. 

ספרי קצת על המקום בו אתם גרים בספרד.

זה מקום מאוד פשוט, אין יותר מידי אטרקציות, אין קניון. כפר ספרדי קטן שמה שיפה בו זה החוף והשקיעות, יש מפרצים יפים, זה אזור הררי. גרים בו די הרבה אנשים מאירופה ומישראל גם. הוא ממוקם שעה מערים גדולות – גרנדה ומאלגה.

איך השתלבו יתר בני המשפחה?

הגענו לספרד כשהם היו ממש קטנים, הקטנה היתה בת שנה פלוס והבן היה בן ארבע. היתה הסתגלות אבל בגלל גילם הצעיר הם הסתגלו מהר יחסית, תפסו את השפה במהירות שיא, גם אנגלית וגם ספרדית. זה היה מדהים, אפילו שזו היתה קורונה והגננות וכולם היו עם מסכות, הם הצליחו.

מה את אוהבת בחיים בספרד? מה פחות?

אני אוהבת את הטבע, את המרחבים האינסופיים. אפשר פשוט לטייל בטבע בלי לראות אנשים. אני ממש נהנית לנהוג, הכל מרווח, אין כמעט מכוניות, אני נוהגת ומצד אחד יש הרים ומצד שני הים ואף אחד לא מצפצף לי. יש בכפר סבלנות ושלווה ואף אחד לא ממהר לשום מקום. חיי הפנאי הם במקום הראשון – להיות עם המשפחה, עם החברים, לעשות סייסטה, לצאת לחופשה בקיץ. 
מעניין לראות, בשונה מישראל, שהילד הוא לא במרכז. הילדים מצטרפים לחיים של המבוגרים, זה נראה שהמבוגרים ממשיכים את החיים שלהם כשנולדים ילדים והילדים פשוט שם.

אני מאוד אוהבת להכיר אנשים מכל העולם, זה מאוד פותח את הראש. המגוון של האנשים הוא מאוד רחב. סגנונות ההורות הם הכי רחבים שראיתי כמו למשל Unschooling ו-worldschooling. זה מאוד פותח את הראש. אפשר להיות שיפוטיים בהתחלה אבל ברגע שמסירים את השיפוטיות אז מגלים כל מיני דברים חדשים ומעניינים.
מה שאני פחות אוהבת זה האוכל באזור, זה כפר קטן אז אין יותר מידי היצע. את האוכל בצפון ובערים הגדולות אני אוהבת אבל לא בדרום, כאן האוכל הוא על טהרת המטוגנים, בלי יותר מידי תבלינים. הרבה דגים ופירות ים מטוגנים.

איך הספרדית שלך?

טובה. אבל לא כל כך יוצא לי להשתמש בספרדית ביום יום, כי רוב החברים שלנו הם זרים או ישראלים. במשך שנתיים למדנו ספרדית עם מורה פרטי שהגיע אלינו הביתה פעם בשבוע ונתן לנו שיעור פרטי זוגי.

איך הספרדים? יש לך חברים מקומיים?

הספרדים מאוד נחמדים, מאוד חמים, פתוחים, חברותיים, אדיבים. יש בהם משהו רגוע, נעים וזורם, ככה זה בכפר, אולי פחות בערים גדולות. אני מאוד אוהבת את העם הזה. הם מאוד אוהבים ילדים ותמיד מישהו יעזור לך כשצריך.
יש לי שתי חברות טובות ספרדיות אבל שתיהן לא ספרדיות קלאסיות כי אחת מהן חיה בהוואי כמה שנים והשנייה ההורים שלה הגיעו מבלגיה, יש בהן משהו יותר בינלאומי.

נתקלת באנטישמיות או אנטי ישראליות?

לא באופן אישי. אבל אחרי השבעה באוקטובר היו אצלנו שתי תקריות שעשו הדים, של ריסוס צלב קרס ליד בית ספר. מנהל בית הספר לא התייחס לזה ברצינות, הוא אמר שזה בטח סתם ילדים שלא כל כך יודעים מה הם עשו. אז אחרי התקרית הזו התחלנו לשאול את עצמנו האם למישהו יש בעיה איתנו. אבל חוץ מזה לא הרגשנו אף פעם אנטישמיות. הפגנות אין כאן, הן יותר בערים הגדולות. 
אחרי השבעה באוקטובר הרבה חברים שלנו, לא ישראלים, התעניינו ושאלו אותנו איך המשפחות שלנו. אבל ככל שהמלחמה התארכה אני לא באמת יודעת מה אנשים כאן חושבים. אני באופן אישי בחיים לא התביישתי להגיד מאיפה אני אבל מאז אני מעדיפה לא להגיד שאני מישראל.

יש משהו שהפתיע אותך בספרד?

הכל מפתיע וחדש. המרחבים האינסופיים, הנסיעה הנעימה בכבישים. כל פעם שאני בארץ אני בשוק תרבותי מההתנהגות בכבישים ומהצפיפות.

מקום שאת אוהבת במיוחד בספרד

אני אוהבת את מלאגה, זו עיר מאוד נחמדה ונעימה, יש בה עיר עתיקה מקסימה ולידה נמל חמוד עם אמני רחוב שמופיעים. היא נעימה ואסתטית עם הרבה מוזיאונים. פשוט עיר כייפית ויש בה גם אוכל מעולה. 

מה חסר לך בספרד?

מה שבעיקר חסר לי זו התרבות הישראלית, כמו הופעות סטנד אפ בעברית, הרצאות בעברית. כשאנחנו מגיעים לארץ אנחנו תמיד הולכים להופעות סטנד אפ. 
כמובן שהמשפחה והחברות חסרים לי. אם כולם היו באים לחיות איתנו זה היה מושלם.

מה האתגר הכי גדול ומשמעותי במעבר לספרד?

רכישת השפה. הספרדית לא כזו קלה כמו שחשבתי. הספרדית הדרום אמריקאית שידעתי שונה מהספרדית שמדברים בספרד. תמיד היה לי קל ללמוד שפות אבל פתאום נהיה לי קושי. כנראה בגלל שאני אמא ועסוקה ואין לי זמן לשבת ללמוד וגם בגלל הגיל. 
עוד דבר מאתגר הוא להקים רשת חדשה של חברים, לנו ולילדים. זה יותר מאתגר ממה שחשבתי שיהיה, צריך הרבה סבלנות.

אמרת שיש די הרבה ישראלים באזור.

כן. כשאנחנו הגענו לכפר היינו המשפחה הישראלית החמישית או השישית כאן. מאז השבעה באוקטובר הגיעו עוד המון ישראלים. בקהילה הישראלית כאן אנחנו חוגגים ביחד חגים ועושים ארוחות משותפות על החוף.

למה את מתגעגעת בישראל?

למשפחה, לחברים, לאוכל, לדבר בשפה שלי. יש נופים שאני מתגעגעת אליהם כמו למשל מכתש רמון.

כל כמה זמן אתם מבקרים בישראל?

אנחנו מגיעים פעם-פעמיים בשנה. אנחנו בדרך כלל מגיעים לביקורים ארוכים. מאוד חשוב לנו הקשר עם המשפחות והחברים.

באיזה אופן המעבר לארץ אחרת תרם לצמיחה ולהתפתחות שלך?

תרם מלא. כל מעבר הביא איתו התפתחות – כשעברנו לספרד, עכשיו בתאילנד ואני מניחה שגם כשנחזור לספרד תהיה איזו התפתחות. מה שיפה בכל המעברים האלה זו העובדה שאת יכולה להמציא את עצמך מחדש. אני יכולה לעשות כל מיני דברים שרציתי תמיד לעשות ולא עשיתי. למשל, בספרד חזרתי לשיר (מאוד אהבתי לשיר כילדה ושרתי קצת בלהקה). היתה כאן להקה שהתארגנה והצעתי להם את עצמי כזמרת. כמובן היה לי קול כזה בראש שאמר “תגידי, את משוגעת? מה זה קשור עכשיו, את לא זמרת”, אבל אמרתי יאללה אני עושה את זה והופעתי איתם בפאב. זו היתה הרגשה מדהימה של הגשמת חלום. 
במעבר לארץ אחרת צריך ללמוד דברים חדשים, להכיר אנשים חדשים, להיות בעמדה לא שיפוטית וכל זה דורש הרבה התפתחות.

מה המעבר אפשר לך לעשות או לשנות?

הפכתי להיות עצמאית, בניתי עסק. היום יש לי כמה חברות שאני עובדת איתן. 

דבר נוסף זו האפשרות להיות יותר עם הילדים. בארץ זה לא התאפשר כי היינו חייבים לעבוד במשרות מלאות. אחת מהמטרות של המעבר היתה לעבוד בחצאי משרות ולהיות יותר עם הילדים וזה עובד, אנחנו איתם כל יום מהצהריים, אוכלים ביחד ארוחת צהריים.

את מרגישה בבית בספרד?

זאת שאלה ממש קשה. אין לי תשובה עליה. מה זה בית בכלל? אני לא מרגישה בבית בשום מקום ואני מרגישה בבית בכל מקום. 

מה עוזר לך להרגיש בבית?

זו שאלה שהתעסקתי איתה, במיוחד כנוודים בתאילנד כשאין לנו ממש בית קבוע. אז עכשיו קניתי פרחים יפים, הכנתי אגרטל מבקבוק ממוחזר, פיזרתי ציורים שלי ושל הילדים. זה גם אסתטי וגם מכניס לבית דברים אישיים שלנו וזה גורם לנו להרגיש יותר בבית.
עוד משהו שגורם לי להרגיש בבית זה בישול, כשאני מבשלת את האוכל שסבתא שלי היתה מכינה ושההורים שלי מכינים.

טיפ לישראלי שעושה רילוקיישן

לבוא עם ראש ולב פתוחים והרבה סבלנות. לדעת שזה מורכב ולוקח הרבה זמן עד שאפשר לנשום לרווחה. יש הרבה הסתגלות, בעיקר כשעושים רילוקיישן עצמאי.

איפה את רואה את עצמך עוד 5 שנים?

איפשהו בעולם, לא בישראל.

באירופה?

לא בהכרח. אנחנו מאוד נהנים גם בתאילנד. מאוד קשה לדעת איפה נהיה, אולי בספרד, אולי במזרח. הכל פתוח, כל העולם נפתח ברילוקיישן. מצד אחד זה מאוד מרחיב ומצד שני זה יכול גם להבהיל. זה מעלה הרבה שאלות – איפה המקום שלי? איפה אני אגור? איפה היציבות לילדים? מנגד אני אומרת לעצמי שאני צריכה לחשוב על מה אני רוצה עכשיו, איפה טוב לי עכשיו.
אני חושבת שאני לא אחיה אף פעם במקום אחד. הבנתי את זה עכשיו בתאילנד. אולי אני ארצה לחיות בשני מקומות, למשל ברוב השנה בספרד ואז ושלושה חודשים בתאילנד.

ליצירת קשר עם סיון: sivanuxdesign@gmail.com
https://sivaniahav.com/