ענת סרי, בת 38, חיה כמעט 6 שנים בפרבר של העיר דרבן בדרום אפריקה, עם בן זוגה ושלושת ילדיהם (בני 9.5, 7 ושנתיים)

היי ענת, איך ומתי הגעת לדרום אפריקה?

אני ובן זוגי תמיד רצינו רילוקיישן, רצינו את ההרפתקה הזו. לפני כמה שנים התחלנו איזשהו תהליך של מעבר לקנדה אבל זה לא הסתדר וגם התחלנו תהליך של קבלת דרכון פורטוגלי עבורי. כל המשפחה והחברים שלנו ידעו שאנחנו רוצים רילוקיישן אבל לא יודעים איך לעשות את זה.
בן זוגי הוא מהנדס פלסטיק שלמד בשנקר ודרך שנקר מתפרסמות כל מיני משרות, לפני שש שנים ראינו שמחפשים מהנדס פלסטיקה למשרה בחו”ל. הדרישה היתה למהנדס בעל עשרות שנות ניסיון ולבן זוגי היו אז רק שלוש שנות ניסיון אבל הוא החליט להגיש בכל זאת, כי הוא גבר (צוחקת). רק בראיון הוא גילה שהמיקום הוא דרום אפריקה. בהמשך הטיסו אותנו לשבוע לדרום אפריקה כדי שנתרשם מהמקום ואי אפשר לא היה להסכים לזה – ראינו מקום מאוד ירוק, מאוד שקט, זול משמעותית ביחס לארץ. מאוד מהר עברנו, תוך חודשיים בן זוגי הגיע לדרום אפריקה, הוא היה חודש וחצי לבד ואני הצטרפתי בהמשך, עם שני הילדים שהיו אז בני ארבע ושנה וחצי. הגענו ממש לפני הקורונה.

ספרי קצת על המקום בו את גרה.

אנחנו גרים ב- Hillcrest שזה פרבר של העיר דרבן. דרבן היא עיר גדולה ולא מעניינת במיוחד. אנחנו במרחק 19 שעות נסיעה מקייפטאון.
אנחנו גרים בתוך Estate שזו קהילה מגודרת עם שמירה 24 שעות. זה קצת כמו קיבוץ, הילדים מסתובבים פה לבד, הולכים לחברים, יחפים כל הזמן, את רואה פה ילדים נכנסים יחפים לחנויות. הבית שלנו בנוי על גבעה, יש יער קטן מולנו, עם חיות כמו עופרים וינשופים. מאוד ירוק. באזור יש המון מסעדות, מרכזי קניות, מסלולי טיול, שמורות טבע ומפלים. מאוד נוח וקל לנו כאן. מאוד רגוע כאן, האנשים מאוד רגועים, אין כמעט פקקים.  יש באזור חוות עם מלא מרחבים. שתי חוות הן במרחק הליכה מהבית.
יש בעיר הרבה מקומות לא נעימים ולא בטוחים אז אנחנו לא מגיעים לשם כמעט ואם כן אז רק למקומות היותר בטוחים – לטיילת ולמקומות שבהם גרים העשירים ה”לבנים”.
ויש כאן באזור גם Townships שהם הכפרים של השחורים, מקומות מאוד כפריים, עם פרות שמסתובבות ברחוב (בדרום אפריקה זה לא נחשב גזעני להגיד שחורים ולבנים, זה לגמרי פוליטיקלי קורקט).   

איך השתלבו יתר בני המשפחה?

הילדים היו קטנים כשהגענו. הם הולכים לבית ספר מונטסורי מצוין וקטן שהם מאוד אוהבים. יש כאן המון חופשים, כל עשרה שבועות של לימודים יש שבועיים לפחות של חופש ובקיץ יש חופשה של שבעה שבועות.

את מרגישה שהילדים שלך ישראלים?

לא. הם אוהבים להיות בארץ ורוב האנשים שהם הכי אוהבים בעולם גרים בישראל, אבל מבחינת התרבות שלהם והמנטליות שלהם הם לא ישראלים.
הם ילדי התרבות השלישית (“Third culture kids”) כי הם לא לגמרי דרום אפריקאים ולא לגמרי ישראלים. יש להם שמות ישראלים ומראה ישראלי אז די מהר שואלים אותם מאיפה הם אבל מבחינת התנהגות שלהם אי אפשר לדעת שהם לא גדלו פה בדרום אפריקה. כשאנחנו מבקרים בישראל זה מאוד ברור שהם לא ישראלים. הם לא מכירים את השירים, את הסדרות וכו’ והם גם מנומסים ורגועים בהרבה מילדים ישראלים. זה משהו שאנחנו רואים בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו בארץ תוך שנייה וגם זה הפידבקים שאנחנו מקבלים מהסביבה.

איך היתה חוויית הלידה בדרום אפריקה, האם היא היתה שונה מאשר בישראל?

את שני הילדים ילדתי בארץ בלידות טבעיות באיכילוב. כאן תכננתי ללדת במרכז לידה טבעי אבל הלידה היתה עם זירוז וקשה ולא טבעית, אז החוויה של הלידה עצמה לא היתה טובה אבל בית החולים הפרטי הוא מצוין כבית חולים ואין הפרדה בכלל מהתינוק.
כל הרפואה פה היא פרטית, יש גם רפואה ממשלתית כמובן אבל זה לא ברמה מספיק טובה. כאן הרופא הפרטי הוא הרופא שמיילד אותך והוא היה מאוד תומך. 
חצי שנה אחרי הלידה הנני התחילה לעזור בטיפול בתינוק וזה מאוד הקל עליי. העובדה שיש עוד מישהי מאוד מרגיעה כשאת ברילוקיישן ואת לבד, בלי הסבתות קרובות.

במה את עוסקת?

אני עובדת סוציאלית במקצועי, בארץ עבדתי בחצר הנשית, ניהלתי תכנית הכשרה של נערות בסיכון בשירות לאומי. אני עדיין מאוד אוהבת את התחום של עבודה סוציאלית ושל הכשרה אבל אני לא עוסקת בתחום בגלל שאין לי ויזת עבודה וגם בגלל שהשכר פה מאוד נמוך, בטח במקצוע שלי.
עשיתי לאורך השנים כל מיני דברים. אני עובדת מרחוק כפרילאנס מול ישראל. בהתחלה עשיתי כל מיני עבודות מחקר, אחר כך היה לי עסק משלי לייעוץ בנושא ניהול זמן לנשים עצמאיות, אבל היה קשה להרים את זה לאורך זמן כי זה דורש הרבה שיווק. באותה תקופה גם היתה לי הפלה ולאחר מכן לידה שקטה והחלטתי לסיים עם העסק. בהמשך נולד לנו גל הקטן ולאחר מכן עזרתי למישהי שפתחה סטארטאפ בארה”ב, קיימתי ראיונות למתמחים ועסקתי במחקר שוק, זה היה מאוד מעניין ומלמד.
היום אני עוזרת בעסק של חברים שלנו, יש להם עסק של תכנון טיולים לישראלים בדרום אפריקה, ואני גם עוזרת לחברה שלי שיש לה עסק לעיצוב אלבומים. 

הנושא של העבודה שלי כאן, הקריירה ולאן אני רוצה להתקדם זה משהו שמעסיק אותי ואני עוד במחשבות לגביו. לאורך השנים גם התנדבתי ועבדתי פה עם המקומיים ב- Townships, זו היתה קצת חזרה לתחום של הכשרה ועבודה סוציאלית וזה היה מאוד מעניין אבל לצערי עוד לא מצאתי את ההזדמנות הנכונה.
כרגע העבודה של בן זוגי מפרנסת אותנו במאה אחוז, העבודה שלי היא בונוס.

מה את אוהבת בחיים בדרום אפריקה? ומה פחות?

אני אוהבת את הטבע. את רמת החיים הגבוהה שלנו כאן – קנינו את הבית שלנו במחיר שבארץ לא היינו קונים דירה באופקים, הוא 280 מטר בנוי עם חצר גדולה, יש לנו מנקה פעמיים בשבוע ונני כמה פעמים בשבוע ואנחנו אוכלים בחוץ כמה פעמים בשבוע.
אני אוהבת את האווירה הרגועה, האנשים שהם מאוד נחמדים, מנומסים וספונטניים.
אני לא אוהבת את העובדה שאין כאן עיר שאפשר לטייל בה וללכת ברחוב, להיות עצמאית לגמרי, כי יש מקומות שהם לא בטוחים ואי אפשר ללכת אליהם.

השפה המדוברת העיקרית היא אנגלית?

כן. הלבנים מדברים גם אפריקנס שזו שפה שדומה קצת להולנדית. והשחורים מדברים זולו.

מבחינת הרכב האוכלוסייה הרוב באזור הם לבנים?

כן, יש פה רוב לבן, אבל יש לנו כמה חברים אפריקאים שחורים ולילדים יש חברים אפריקאים שחורים.
מבחינת הילדים זה לא אישיו, אבל מבחינת המבוגרים יש יותר עניין סביב גזע. לפעמים חברים לבנים שמגיעים אלינו ורואים את החברים של הילדים שואלים אותנו מאיפה אנחנו מכירים אותם ולאיזה בית ספר הילדים הולכים או איפה הם גרים. המבוגרים פה נולדו כשעוד היה אפרטהייד, הדור הבא כבר פחות מתייחס לצבע.

יש לכם חברים מקומיים?

כן. האנשים כאן שומרים על הפרטיות שלהם ולוקח זמן להגיע איתם לשיחות עמוקות יותר, הם לא קהילתיים במיוחד אבל אנחנו הצלחנו ליצור סביבנו חבורה, יצרנו קהילה. 

את בקשר עם ישראלים או יהודים באזור?

אין כאן ישראלים כמעט בכלל. לאורך השנים מצאנו כמה אנשים בודדים שיש להם זיקה לישראל. אנחנו לפעמים חוגגים איתם חגים יחד. זה כייף לי לפגוש את החברות ולדבר בעברית אבל רוב החברים הטובים שלנו הם לא ישראלים.
בנוסף אני בקבוצת וואטסאפ של הקהילות היהודיות בעיר דרבן אבל אנחנו לא מגיעים לפעילויות שם. גם לחב”ד אנחנו לא הולכים.
לפעמים בפורים וחנוכה שהם חגים כיפיים, אנחנו מזמינים אלינו מקומיים ומסבירים להם על החג קצת, מכינים ביחד את המאכלים. 

ספרי על מקום שאת אוהבת במיוחד בדרום אפריקה

אני אוהבת את החוות שיש באזור. אחת החוות הקרובה אלינו נקראת
Camp Orchads, זה מקום מאוד יפה, בכניסה לחווה יש שדרת עצים גדולה ויש בית קפה מעולה. החווה היא במרחק הליכה מהבית אז אנחנו כמעט כל שבת שם אם אין לנו תכניות אחרות, מגיעים לשם או ברגל או באופניים. יש בחווה המון מרחבים ודשא ונדנדות וגם מסלולי הליכה. לפעמים אני עושה שם הליכת בוקר.
וכמובן אנחנו אוהבים ספארי, זו תמיד חוויה מטורפת. בדיוק היינו לפני שלושה שבועות עם אבא שלי. 
ויש גם את האזור של ה-Drakensberg שמרוחק מאיתנו שעתיים-שלוש נסיעה – אזור של הרים כמו ברמת הגולן אבל על סטרואידים.
אנחנו אוהבים לטייל ומטיילים הרבה. האפשרות הזו של להיכנס לאוטו ולטייל זה מאוד נחמד, בלי הוצאות גדולות מדי ובלי לחשוש מפקקים או עומס.

מה האתגר הכי גדול עבורך ברילוקיישן?

האתגר הכי גדול בשנה הראשונה היה למצוא חברים ולבנות קהילה. זה דבר שהוא מאוד חשוב לי. בשנה הראשונה העבודה שלי, חוץ מלסיים את התזה, היתה לייצר חברים לנו ולילדים, הזמנו אנשים אלינו כל הזמן, זה היה אתגר מאוד גדול. היה לנו מזל שהשכנים שלנו הפכו לחברים הכי טובים שלנו. 
גם יש אתגר תרבותי אבל לא גדול כי זו תרבות שנעים להיות בה, הדרום אפריקאים מאוד נחמדים ולא קונפליקטואלים.
לאורך השנים הנושא של העבודה שלי היה מאוד מאתגר, גם בירוקרטית אבל לא רק. היה לי מאתגר למצוא לעצמי עיסוק. קשה לי העובדה שאני לא יכולה לעבוד בצורה חוקית כאן. אם הייתי בארץ הייתי מתפתחת יותר מבחינה מקצועית בתחום שלי, אני משלמת מחיר בקריירה שלי

למה את מתגעגעת בישראל?

למשפחה, לסבתא שלי שהיא בת 97, לחברים. לקיבוץ, לביטחון ולהרגשה של בית שיש בקיבוץ, לבריכה בקיבוץ בקיץ. גם לאוכל, בארץ הכל טעים (אני טבעונית). לשפה העברית. לעובדה שהכל נגיש.
אנחנו משתדלים להגיע לביקור כל שנה בקיץ והתברכנו בכך שמגיעים אלינו הרבה מבקרים, יש לנו ביקורים לפחות ארבעה פעמים בשנה, של משפחה וחברים.

באיזה אופן המעבר לארץ אחרת תרם לצמיחה ולהתפתחות שלך?

שאלה מעניינת. מבחינת האימהות, אני לא חושבת שהייתי מצליחה להשיג מה שהשגתי כאן – גם ברמת הנוכחות עם הילדים וגם ברמת האנרגיה.
הצלחתי ליצור סביבי קהילה וחברים. עם השנים אני מבינה עד כמה זה לא ברור מאליו. 
ההתמודדות עם הרבה סיטואציות לא פשוטות זה משהו שמצמיח אותנו. התמודדות עם דברים שבארץ הייתי בוחרת לוותר עליהם אבל כאן אני עושה אותם.
גם מבחינת קריירה ועבודה, ויתרתי אומנם על הכיוון המקצועי שרציתי אבל למדתי הרבה דברים אחרים בדרך.

את מרגישה בבית?

כן, באזור שלנו ב- Estate. זה אף פעם לא יהיה הקיבוץ או רחובות תל אביב אבל כן.

טיפ לישראלי.ת שעושה רילוקיישן

אם יש אפשרות, כדאי לעשות ביקור מקדים בארץ היעד, זה מאפשר רגע להבין מה יש ולראות בעיניים באיזו שכונה רוצים לגור. במיוחד כשיש ילדים קטנים, זה טוב שאחד מבני הזוג מגיע קצת קודם לארגן דברים כך שאפשר להגיע לבית שיש בו ריהוט בסיסי.
כדאי להפנים שזה הולך להיות קשה ולא רק טוב, שאין מקום שהוא באמת מושלם. לכל מקום יש האתגרים שלו והקשיים שלו. וכמה שזה קשה, לקבל את זה שיהיה חוסר וודאות.
בנוסף, לא בהכרח לחפש את הקהילות הישראליות והיהודיות אלא להיות פתוחים להפוך להיות חלק מהמקום, להתחבר עם הקהילה המקומית. 
ואם אפשר שיהיו סבים צעירים יחסית ועם קצת כסף שיכולים לבוא לבקר הרבה (צוחקת) זה מאוד משמעותי. ושיהיה בבית חדר אורחים.

מחשבות בעקבות השבעה באוקטובר

היה לנו קשה כמובן, הרבה דאגה למשפחה. יש לנו קרובת משפחה שנחטפה וההורים של בן זוגי היו מפונים כמה חודשים. הם גם היו אצלנו חודש בתקופה הזאת ושמחנו לתת להם בית חם ושקט.
אנחנו אומרים לעצמנו איזה מזל שלא היינו בארץ, שהילדים שלנו לא חוו את זה.

איפה את רואה את עצמך עוד 5 שנים?

שאלה טובה שאנחנו חושבים עליה הרבה. יהיה שלב שבו נרצה לעבור למקום הבא. אני מקווה שנהיה באירופה אבל דרום אפריקה זה כלוב זהב, יהיה לנו מאוד קשה לעזוב. 
אני מקווה לעבוד בתחום שלי, אולי לעשות דוקטורט או בשלבי סיום של דוקטורט.

למה דווקא אירופה?

 כי יש לי אזרחות פורטוגלית אז הגיוני לנסות להוציא אשרה לכולם. ובן זוגי הגיע למצב של מומחיות מאוד גדולה בתחום שלו ויש הרבה תעשייה בתחום בגרמניה בעיקר.
וגם כדי להיות קרובים יותר למשפחה בארץ ולאחים שחלקם גרים באירופה. ההורים שלנו לא נעשים צעירים, לאבא שלי היה עניין רפואי בשנה שעברה (הוא החלים והוא בסדר עכשיו) אבל זה היה מאוד מורכב להיות רחוקים והעובדה שלא יכולתי לבוא ולקחת אותו לבדיקות, לעזור ולהיות שם בשבילו.

לישראל לא תחזרו?

לא איך שהיא נראית היום. לצערי כרגע ישראל היא לא אופציה.

ליצירת קשר עם ענת: anatysery@gmail.com
באינסטגרם בו היא משתפת בחוויות מטיולים בדרום אפריקה