כרמית, בת 44, מתגוררת מזה כשנה וקצת במחוז קוימברה שבפורטוגל עם בעלה יניב ושלושת ילדיהם (4,7,10). כרגע נמצאים בתאילנד בחופשה ארוכה

היי כרמית, איך ומתי הגעת לפורטוגל? 

בתקופת הקורונה אחותי התחילה בתהליך של הוצאת דרכון פורטוגלי ובגלל שזו היתה תקופה מאתגרת בגלל הקורונה אז החלטתי להוציא גם דרכון, שיהיה. באותה תקופה גם עלו אצלי ואצל בעלי מחשבות על חיים במקום אחר אבל זה לא יצא לפועל. בהמשך בנינו בית בישוב בגליל (בעלי נגר העוסק בבנייה והוא עשה את הכל במו ידיו) ולאחר שהבית היה גמור וילדתי את הילד השלישי שלנו הרגשנו שאנחנו חייבים חופש, לצאת מהמרוץ ולקחת הפסקה אמיתית לזמן ארוך. באותה תקופה גם היו אנרגיות רעות בארץ בגלל ההפגנות וגם ההיבט הכלכלי מאוד ישב עלינו. 
היו לנו שני זוגות חברים מהיישוב שעשו מעבר דומה לפורטוגל ומהם שמענו על האזור שהם התמקמו בו. יצאנו מהארץ ב-11 בספטמבר 2023. היה לי ממש קול פנימי כזה שאמר לי שאני לא רוצה להיות בישראל בשנה הקרובה. 

מה קרה בשבעה באוקטובר?

כשהגענו לפורטוגל בספטמבר היינו די לבד מבחינת הקהילה ישראלית, ממש משפחות ספורות. בשבעה באוקטובר הכל השתנה. התחיל סחף של עשרות משפחות שהגיעו לכאן מישראל. הרבה מפונים אבל לא רק. פתאום נכנסו מלא ילדים ישראלים למסגרות החינוך. 
גם הסטייט אוף מיינד שלנו מאוד השתנה, אם בהתחלה הכוונה שלנו הייתה לקחת הפסקה של שנה אז פתאום המצב שונה – אין לנו לאן לחזור כי אנחנו בעצם מפונים בהגדרה, אין לנו בית לחזור אליו, האדמה רועדת והכל משתנה. כל הביטחון הבסיסי במה שיש ומה שהשארנו מאחור נמחק. אני חושבת שכל ישראלי בכל מקום בעולם הרגיש את זה, את האדמה רועדת. אז המסע הזה הפך למשהו הרבה יותר דרמטי. 

ספרי קצת על המקום בו אתם גרים. 

אנחנו גרים במחוז קוימברה (Coimbra), במרכז פורטוגל. אזור כפרי, ממש הגליל של פורטוגל. הרבה ירוק, הרבה מים והרים. יש כאן גם קהילה בינלאומית, אירופאית בעיקר. בקיץ יש פה תיירות פורטוגזית מקומית גדולה ומאוד חם כאן בקיץ.  
עברנו כל מיני בתים במחוז וכרגע אנחנו גרים בבית פרטי, סוג של חווה/נחלה.

מה מעמדם החוקי של בעלך והילדים בפורטוגל?
ליניב יש אזרחות בולגרית. לילדים הגשנו בקשה לאזרחות פורטוגלית וזה נמצא בבדיקה ובתהליך. בעיקרון פורטוגל מאוד קלה להגירה, אם אתה חי בה ובעיקר אם אתה ילד, אז לא אמורה להיות לנו בעיה.

במה את עוסקת?

בארץ עבדתי שנים בתחום הטלוויזיה, תוכן, תחקיר. בהמשך עברתי לעולם העמותות החברתיות. כאן אני כרגע לא עובדת. העיסוק שלי די נזנח ויניב יותר לקח את הפיקוד. הוא התחיל לעבוד בפורטוגל בבנייה, גם אצל ישראלים שקנו נכסים בפורטוגל. וגם בפרויקטים של נגרות באירופה, כעצמאי. הוא נסע לאורך השנה כמה פעמים. זה לא היה קל ובגלל זה העיסוק שלי לא יכול היה לקבל ביטוי. 
יש לי כרגע מחשבות על כל מיני דברים אחרים לעסוק בהם, אולי בתחומים טיפוליים או בעולמות התקשורתיים העצמאיים, אולי פודקאסט. 

איך השתלבו יתר בני המשפחה בפורטוגל?

זה לא פשוט. מבחינת שפה זה לא קל. זה אזור שלא מדברים בו הרבה אנגלית. הבן שלי נכנס לבית ספר בינלאומי שמתנהל בפורטוגזית אבל המורים בו גם דוברים אנגלית. הוא הולך לשם שלושה ימים בשבוע. עשינו במקביל ניסיון של יומיים בשבוע בבית ספר ציבורי ולא התלהבנו ממנו. זה קשה, זה ממש נטו פורטוגזית. שני הקטנים הולכים לגן יער של ישראלים שמתנהל באנגלית.

מה את אוהבת בחיים בפורטוגל? מה פחות?

את השקט. הרוגע.

מה שמאתגר זו התרבות. זו תרבות אחרת וצריך להסתגל לזה.

את יודעת את השפה המקומית?

לא. לא היה לי עד עכשיו ראש ללמוד את השפה. צריך להיות כל כולך בזה ואנחנו עוד לא הגענו לזה. ניסיתי לקחת כמה קורסים אבל זה לא הלך. 

איך הפורטוגלים? יש לך חברים מקומיים?

אין לנו ממש חברים מקומיים בינתיים אבל יש מכרים, משפחות פורטוגזיות שהגיעו מהעיר לכפר לחפש חיים אלטרנטיביים, ולכן באו לאזור עם קהילה בינלאומית. מבחינת האירופאים, התחברנו בעיקר עם הורים ממסגרות החינוך של הילדים.

נתקלת באנטישמיות או אנטי ישראליות?

ממש לא. חוץ מבקבוצות הוואטסאפ שבהן יש לפעמים הודעות שמטרתן לעורר ויכוח ואנטגוניזם לישראל ולישראלים. לרוב מנהלי הקבוצות מוחקים את ההודעות אבל לפעמים זה יוצר נזק כי כבר נהיה ויכוח גדול ואגרסיבי. 
מעבר לזה, כמעט כולם מקסימים כלפינו ומבינים שאין שחור לבן בסיפור הזה, שזה יותר מורכב ממה שנראה במדיה. הרבה אנשים שמחים לדבר ולשמוע ולהבין יותר לעומק.
יש בחור סורי שחי באזור והוא הגיע למעגלי שירה, מעגלי זכרון ושיתוף שהתארגנו והתוודה שלמרות שכל חייו לימדו אותו לשנוא ישראלים, היום הוא הכיר את הקהילה וממש אוהב אותה ומתחבר ורואה כמה אנשים טובים ושוחרי שלום יש ביננו. זה מאוד מרגש מבחינתי. 

אתם בקשר עם ישראלים או יהודים באזור?

כן. יש כאן קהילה ישראלית גדולה. יש מפגשים, ארוחות שישי, חוגגים חגים ביחד.

משהו שהפתיע אותך בפורטוגל

עד כמה היא פשוטה באזורים הכפריים, מאוד מאוד פשוטה וצנועה ולא מפותחת. ועד כמה המקומיים שקטים וצנועים בעצמם, אנשים מאוד עדינים ואפילו לעיתים צייתנים מדי (תוצאה של שנות הדיקטטורה שהיתה בפורטוגל עד לפני 50 שנה).

מקום שאת אוהבת במיוחד בפורטוגל

פורטוגל מאוד מאוד יפה. הנהרות יפים, יש חופי נהר מדהימים באזור שלנו. אני אוהבת גם את הערים של פורטוגל – פורטו וליסבון ואת הפרברים של הערים. פורטוגל ארוכה וצרה כמו ישראל וגם כאן מהצפון לדרום יש הבדל גדול מבחינת נופים וקולינריה ומזג אוויר וזה מאוד נחמד.
אני אוהבת במיוחד את העיירה קוג’ה (Coja), זו העיירה המרכזית שנמצאת ליד הכפר שלנו. עיירה מאוד יפה, עם נחל שעובר באמצעה. יש שם שוק בסופי שבוע עם תוצרת מקומית, עבודות יד, מאכלים. מקום ממש קסום. קטן ופשוט עם מלא מלא קסם. זה גם אחד המרכזים של הקהילה הבינלאומית והישראלית. 

מה חסר לך בפורטוגל?

החמימות והישירות של הישראלים, המנטליות הישראלית. בישראל אני יכולה ללכת לסופר והילדים יקחו בקבוק מיץ ויפתחו אותו וישתו. פה זה לא נהוג. כבר שמעתי על סופרים שהזמינו מאבטח לישראלים שנהגו כך. חסרים לי שירותים מתקדמים כמו במדינה מפותחת, כמו רפואה למשל. גם הדרכים פה והתשתיות לא כך כך טובים, הכבישים חשוכים מאוד. הקולינריה לא משהו באזור הכפרי ובכלל בפורטוגל.

מה האתגר הכי גדול בחיים בפורטוגל?

השפה והמנטליות השונה.

סיפור מעניין שקרה לך בפורטוגל

קרו כל כך הרבה סיפורים ומעשיות ואתגרים. היתה לנו שנה באמת משוגעת והזויה. עברנו המון בתים, אם זה בגלל מכת פרעושים, אם זה בגלל בעלי בתים משוגעים.  גרנו בבית שהוא חלק ממתחם מגורים והיתה במתחם מסיבה שהפכה לקטטה אלימה עם משטרה. זה מאוד נדיר ולא אופייני לפורטוגל שבסך הכל היא מקום מאוד בטוח, אבל גם זה קרה לנו בשנה המטלטלת הזאת. 

למה את מתגעגעת בישראל?

למנטליות של הישראלים, בצד הטוב שלה, החמימות והישירות. המשפחה והחברים. האוכל. הנוף הגלילי. זה שהכל מוכר לי. לים התיכון. בפורטוגל יש אוקיינוס, הוא יותר סוער וקר. אני מאוד מחוברת ואוהבת את הישראליות. אני לא מאלה ששונאים הכל בארץ ולכן קמו והלכו, ממש לא. 

באיזה אופן המעבר לארץ אחרת תרם לצמיחה שלך ולהתפתחות שלך?

המעבר היה מאוד מאתגר ומלא מכשולים ותזוזות עם מסגרות לא מספקות לילדים והמון שינויים וחוסר יציבות. אז אולי העובדה שהוא גרם לי לרענון משמעותי בחיים, התחלה חדשה ובחינה מחודשת של כל ההגדרות בחיים. מבחינת קריירה ומימוש המעבר דווקא גרם לעצירה של ההתפתחות שלי, אבל זה מתבשל כרגע.

מה המעבר אפשר לך לעשות או לשנות?

הוא גרם לי להבין שהכל פתוח, שיש יותר אפשרויות.

את מרגישה בבית בפורטוגל?

לא.

מה עוזר לך להרגיש בבית?

החיבור לקהילה הישראלית כאן.

טיפ לישראלי.ת שעושה רילוקיישן

סבלנות ואורך רוח. לדעת שלוקח זמן של בערך שנתיים עד שמרגישים ממוקמים. עוד לא הגענו לשנתיים אבל שמעתי מאנשים אחרים שזו תקופת הזמן.
בנוסף, אם אפשר כדאי להיות במקום שיש בו קהילה ישראלית, אפילו קטנה, זה תורם.

מה גרם לכם לצאת עכשיו לתקופה מחוץ לפורטוגל?

היינו בפורטוגל כמעט שנה ובקיץ נסענו לאנגליה לחודש ואחר כך טיילנו בפורטוגל, רצינו להכיר אותה יותר. 
החורף הפורטוגלי היה לנו קשה, זה חורף אירופאי שאנחנו לא מכירים בארץ. באזור שלנו די קר ומאוד גשום. זה גם חורף הרבה יותר ארוך מאשר בישראל. לכן רצינו בחורף הנוכחי להיות בנופש מחוץ לפורטוגל. מבחינת הילדים רצינו לנסות World Schooling שהן מסגרות לימוד בינלאומיות ברחבי העולם לקהילות מטיילות. 
רצינו להיות חודש חודשיים במקום מסוים, לשלוח את הילדים לבית ספר ולטייל תוך כדי ואז להמשיך הלאה. בהתחלה היינו בסרי לנקה, מצאנו בית ספר בינלאומי שהקימה משפחה ישראלית מקסימה (בית ספר Elements) ושם שהינו חודש וחצי. הילדים ממש נהנו, עפו על בית הספר. הבן הגדול שלנו ממש נכנס לעולם של גלישת גלים. 
וגם עכשיו בתאילנד (במחוז קראבי) מצאנו בית ספר שהקימה אמריקאית שנישאה לתאילנדי, בית ספר שמתנהל באנגלית עם לימודי תאילנדית, חשבון, יצירה ועוד. 
התכנית שלנו היא לחזור לפורטוגל לתקופת האביב-קיץ. החלטנו שאנחנו לוקחים שנה נוספת לחקור את פורטוגל ולהבין יותר לעומק איפה והאם אנחנו רוצים להתמקם בה. 

איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים? 

ממוקמת איפשהו, לא יודעת איפה. אנחנו כרגע גם בודקים את האפשרות לחיות חיים היברידיים, כמו שאנחנו עושים עכשיו – חיים באירופה חצי שנה בערך וחצי שנה מטיילים ושוהים במקומות אחרים, כמו המזרח. אנחנו רוצים שיהיה לנו איזשהו בסיס שנחיה בו חצי שנה עם יציבות וקהילה. אני מקווה מאוד שנצליח להגיע לשם.
לצערי כרגע אני לא רואה אותנו חוזרים לארץ. אני לא כל כך אופטימית לגביי העתיד בארץ. אני מרגישה שאני קודם כל עושה את הדבר הזה בשביל הילדים שלי, כדי לתת להם אפשרות אחרת, אפשרות לחיים שפויים. כשקשה לי אני מזכירה לעצמי שזה בעיקר בשבילם. מטרת העל היא לאפשר להם חיים אחרים.
בתוך המסע הזה אנחנו דואגים להמשיך לחבר אותם לישראלים, לתרבות הישראלית, לחגים. לא התנתקנו מזה, זה חלק מאיתנו לתמיד. אבל אנחנו בוחרים כרגע להיות במקומות בטוחים ושלווים לנו וילדים.

ליצירת קשר עם כרמית: carma999@gmail.com