מאיה ראז, 41, חיה בשוויץ עם משפחתה. היא מספרת על הסיבות לרילוקיישן לשוויץ, על העסק שהקימה לאחרונה ומה היא אוהבת בחינוך השוויצרי

היי מאיה, איך ומתי הגעת לשוויץ?

הרילוקיישן לשוויץ הוא לא הרילוקיישן הראשון שלנו, היינו בשליחות בארצות הברית למשך שלוש שנים מטעם הסוכנות היהודית. אני “גדלתי” בצופים בישראל והייתי כנערה בכמה שליחויות, גם בארצות הברית, במחנות קיץ. הגעתי לתפקיד של מנהלת אזורית של תנועת הצופים במערב ארה”ב ובקורונה הציעו לי תפקיד של מנהלת תכניות אזורית של הסוכנות היהודית, הייתי אחראית על הקשר עם הפדרציות היהודיות והייתי המון בטיסות ברחבי ארה”ב.
אלירן הוא עו”ד והוא המשיך לעבוד מרחוק מול ישראל. הוא גם עשה בארה”ב את בחינות הלשכה של קליפורניה. בארה”ב נולד הבן הבכור שלנו וגם עברנו את הקורונה. כשתקופת השליחות הסתיימה החלטנו לחזור לישראל, איליי היה אז בן חצי שנה ואני בדיוק גיליתי שאני בהריון שני. חזרנו לארץ ולא היה לנו פשוט, היה לנו קשה. היינו ברגשות מעורבים.

באיזה אופן היה קשה?

גם בגלל שאבא שלי נפטר לא הרבה זמן לפני כן וזה היה כמו לחזור למקום אחר פתאום, הדינמיקה המשפחתית השתנתה. וגם הרגשנו קצת אאוטסיידרים ולא שייכים, היה לנו עמוס וקשה ורועש וחסר נימוס, הרגשנו שאנחנו כל הזמן באיזשהו מאבק ובתחושת דריכות וסטרס. לא הצלחנו למצוא את עצמנו חזרה ולכן היה לנו בראש שאם תהיה הזדמנות לעוד רילוקיישן אנחנו נלך על זה. וההזדמנות הגיעה די מהר, עורכת דין שאלירן מכיר ועובדת בחברת התרופות Roche אמרה לו שמחפשים יועץ משפטי לחברה בשוויץ. אלירן הגיש מועמדות למשרה וביום שליאוני נולדה חתמנו על הסכם הרילוקיישן. כשליאוני היתה בת חודשיים וחצי טסנו לשוויץ לביקור מקדים, עם הילדים.

מה מעמדכם החוקי?

לאלירן יש דרכון פורטוגלי, זו גם אחת הסיבות שהוא קיבל את התפקיד הזה. והאזרחות הזרה, ביחד עם אישור עבודה ממעסיק ספציפי, מאפשר לנו לקבל אשרת עבודה ולגור פה. עוד שנתיים נהיה זכאים להגיש בקשה לתושבות.

וזו הכוונה שלכם, להישאר בשוויץ?

כן, לגמרי. נכון לכרגע.

ספרי קצת על המקום בו אתם גרים.

אנחנו גרים באזור שנחשב העיר באזל אבל לא ממש בעיר, זה מרחק של רבע שעה נסיעה בטראם ממרכז העיר, אזור יותר ירוק ושקט מהמרכז. השכונה מאוד משפחתית ושקטה. יש כאן הרבה זרים, אנחנו גרים בבניין רכבת שלדעתי אין בו אפילו משפחה שוויצרית אחת.

במה את עוסקת?

לפני שנה פתחתי עסק משלי, אני מארגנת אירועי גיבוש לצוותים ועובדת כפרילאנסרית בהפקות.

מאוד ישראלי.

נכון? זה מאוד צופיפניקי, אני אומרת שאני עושה צופים למבוגרים בגדול. זה הרעיון, להבין מה עובד לא כל כך טוב בצוות ולנסות לשים את זה על השולחן באיזשהו יום כייף חוויתי.

יש דבר כזה בשוויץ?

לא. זה הקושי המרכזי שלי עכשיו, לגרום להם להבין שהם זקוקים לזה. אני מנסה לכוון את עצמי לעבודה עם צוותים רב תרבותיים, אני עושה את זה באנגלית כמובן.
במקביל פתחתי גם קבוצת נטוורקינג לנשים שיש להן עסק עצמאי פה, בעיקר אזרחיות חוץ. יש כבר קרוב למאה נשים בקהילה הזו.

יפה מאוד. איך אספת נשים להצטרף לקבוצה הזו?

דיברתי על הרעיון שלי להקים קבוצה עם חברה ישראלית-שוויצרית שגרה פה והחלטנו לעשות את זה יחד. פרסמנו בקבוצות פייסבוק מקומיות שאנחנו חברות בהן וגם בקבוצות הישראליות ולאט לאט זה גדל. חברה הביאה חברה והקבוצה התרחבה.

המרפסת של הבית שלנו בבאזל (צילום: מאיה ראז)

הילדים שלכם הולכים לגן? ממה שאני יודעת, בשוויץ ילדים נכנסים לראשונה למסגרת בגיל שנתיים-שלוש. זה באמת ככה?

זה לגמרי ככה, אפילו ארבע שנים, רק בגיל 4 מתחיל כאן גן עירייה מסובסד. כשהגענו לכאן הילדים היו בבית איתי ואחרי שבעה חודשים מצאנו לאיליי פעוטון פרטי, שלוש פעמים בשבוע לכמה שעות. לקח כמעט שנתיים עד ששניהם נכנסו לגנים והיתה איזו שגרה של חיים שהיא קבועה ומסודרת. כשהילדים נכנסו למסגרות לא ידעתי מה אני עושה עם עצמי, זה היה קשה מאוד, הייתי ימים שלמים בבית, לבד.

לא רצית לצאת להסתובב, להכיר את העיר, לטייל? 

את אומרת את זה עכשיו ואני אומרת ‘בטח, על פניו זה הזמן שהייתי הכי יכולה לפרוח’ אבל בפועל נכנסתי ללחץ ודכדוך, שאני קמה בבוקר ואין לי מה לעשות עם עצמי ואני לא מכירה אנשים. היתה לי חברה אחת ועם הקהילה הישראלית לא הייתי כל כך בתקשורת. אני בנאדם מאוד מאוד חברותי אבל הייתי במין מצב שאני בין ארבע קירות, לא עושה כלום, חוסר מוטיבציה.
יש לי חברה שהתייעצתי איתה והיא אמרה לי, כמו שאת אמרת עכשיו, “צאי החוצה. די, מחר את קמה בבוקר ויוצאת מהבית, לא משנה לאן. תשתי קפה עם עצמך”. ועשיתי את זה עוד יום ועוד יום וככה לאט לאט יצאתי מהאיכס.

ואיך עלה הרעיון לעסק?

הצוות של אלירן בחברה בה הוא עובד לא הסתדרו כל כך טוב בינם לבין עצמם והמנהלת שלו הטילה עליו לארגן להם יום גיבוש. הוא חשב לארגן סיור בעיר ואמרתי לו שזה לא משהו שיפתור את הסיטואציה – איך סיור יגרום לצוות לתקשר ולעבוד יותר טוב ביחד? הצעתי לו שאני אארגן להם את יום הגיבוש, בהתנדבות, חשבתי שזה ייתן לי תעסוקה וסיבה לקום בבוקר. המנהלת שלו הסכימה ובניתי להם אירוע של משימות בעיר בשתי קבוצות, פתחתי להם קבוצת וואטסאפ מיוחדת לפעילות והיה מאוד מאוד מוצלח.
כשנפגשתי עם המנהלת אחרי זה היא אמרה לי שזה היה מדהים ושאת הדבר הזה אני צריכה לעשות כעסק ושהיא תשמח לקחת אותי כמארגנת לפעילויות נוספות וגם להמליץ עליי. וככה זה התגלגל. וקבוצת הנטוורקינג התפתחה במקביל. בגלל שאני בת אדם שאוהבת לעבוד עם אנשים ואני לא רוצה להיות שוב במקום הזה שאני לבד, קמה בבוקר רק אני והלפטופ שלי, רציתי שיהיו סביבי עוד נשים שעושות אותו הדבר ושנוכל לעשות את זה יחד. בקבוצת הנטוורקינג אנחנו נפגשות פעם בחודש ונוצרו לי משם קשרים וחברויות.

את יודעת להרים דברים.

אני טובה בהקמה של קהילות, זה גם משהו שעשיתי בעבר. אבל עסק עצמאי זה פעם ראשונה שיש לי ופה זה קשה כי אין לי קשרים. עדיין יש ימים שאני קמה ואומרת ‘אולי אני צריכה לחפש עבודה כשכירה’. 

מה את אוהבת בחיים בשוויץ? ומה פחות?

אני מאוד מאוד אוהבת את השקט והרוגע פה, אין לזה תחליף. מאוד נעים ורגוע כאן, גם כשיש הרבה אנשים את לא מרגישה את זה, אין פה המולות. יש פה איזושהי פשטות. למרות שהכל מאוד מאוד יקר אין פה מרדף אחרי משהו חומרי מאוד, להיפך, לפעמים אני מרגישה שאנחנו קצת לא בסדר כי לא קנינו יד שנייה או כשאנחנו נוסעים באוטו ולא בטראם.
אני אוהבת מאוד שאין לי פה את התחושה הזאת ש’רק לא ידפקו אותי’ בגלל ניסיון של אנשים להגמיש את החוקים והכללים, השוויצרים לא מגמישים את החוקים. חוש הצדק שלי גבוה ואני מרגישה שזה מאוד צודק שזה ככה, שאין כאן איפה ואיפה, אין דבר כזה, כמו בישראל למשל שאם שאני לא מכירה מישהו במשרד הפנים אז אני צריכה לחכות ארבעה חודשים לדרכון.
והחינוך כאן מהמם בעיניי – הראייה את הילדים, את החופש שלהם, לתת להם להיות ילדים ולא להעמיס עליהם יותר מידי – לא יותר מידי אוכל, צעצועים, רעש, בלאגן. אני זוכרת שנכנסתי כאן למסגרת של הילדים בפעם הראשונה ואמרתי לעצמי שככה צריך להיראות גן, בלי מלא דברים שמודבקים על הקירות ומוזיקה ורעש וילדים שצורחים ורצים, משהו חופשי אבל נעים. יש בגנים קבוצות ילדים מאוד קטנות והרבה גננות. מאוד נהוג פה שהילדים לא מגיעים לכל ימי השבוע וכשמגיעים לא בהכרח מגיעים ליום שלם.
אתגר גדול כאן הוא הקושי השפתי שהוא קשוח. המון אנשים מדברים אנגלית אבל אני צריכה לדעת גרמנית, לא יעזור לי.
גם עלות המחייה כאן היא הזיה בכל קנה מידה. וגם מזג האוויר הוא קצת קשוח בעיקר יורד כאן הרבה מאוד גשם.

בעיר Lenk Im Simmental (צילום: מאיה ראז)

איך את לומדת גרמנית?

עשיתי כאן שני קורסים ואני באמת מבינה המון אבל מהר מאוד הבנתי שכשאני לומדת מאנגלית לגרמנית זה הרבה יותר קשה לי מאשר אם אלמד מעברית לגרמנית, כי אני עושה תרגום כפול. בנוסף, השפה העברית יותר קרובה לגרמנית מאשר האנגלית. אז עכשיו אני מתחילה ללמוד גרמנית מחדש, מעברית. אני אתחיל עם מורה פרטי ישראלי, באונליין.
בגלל זה גם התנדבתי לוועד ההורים בגן, אני רוצה לשים את עצמי במקום שיחייב אותי לתקשר בגרמנית.

איך השוויצרים? 

בעיניי השוויצרים נחמדים. אמרו לנו שהם קרירים ואדישים וזעופים, אבל אם את מגיעה אליהם בגישה ידידותית לחלוטין ולמרות הפרצוף החתום את ממשיכה להיות נחמדה ומנומסת ומחייכת אז הם משנים פאזה מאוד מהר. יש להם פה משהו מקסים שהרבה אנשים יכולים לחוות אותו כמתנשא, שאם את אומרת לשוויצרים משפט בגרמנית ואת אומרת אותו לא נכון אז הם חוזרים עליו בצורה הנכונה. הרבה אנשים יגידו ‘מה אתה מתקן לי את הדיבור?’ אבל אני מתה על זה, הוא עכשיו עזר לי למרות שהוא לא חייב לעזור, בראייה שלי – אכפת לו מספיק מהשפה שלו כדי ללמד אותי. 

נתקלת באנטישמיות או אנטי ישראליות?

אחרי השבעה באוקטובר נורא פחדתי. יש לילדים שלנו גננת איראנית וגננים טורקים ופחדתי לשלוח אותם לגנים. הייתי בחרדה גדולה של מה אנחנו עושים עכשיו ואיך יוצאים מהבית בלי להירצח. אני יודעת שזה דרמטי אבל באמת הרגשתי פתאום לא בטוחה. אחרי כמה ימים נרגעתי והחלטנו שנלך איתם לגנים ונבדוק מה קורה, מה תהיה תגובת הגננות אלינו. כשהגענו לגן המנהלת של הגן ראתה אותנו מגיעים וניגשה אליי במהירות בדמעות ואמרה לי ‘אני לא מאמינה שזה קרה לכם. אני מזועזעת’, אני הייתי צריכה לנחם אותה, התחבקנו ובכינו. הבנתי שהילדים במקום בטוח. חלק מהצוות ניגש ודיבר איתנו וחלק לא. הרגשנו שאלו שלא דיברו איתנו פשוט לא ידעו מה לומר וזה לא היה מתוך מקום עוין אלא באמת כי לא ידעו איך להגיב לזה. גם בחברה של אלירן עובדים בצוות שלו הביעו תמיכה וחיזוק.

היו הפגנות בבאזל?

זה גם משהו שיפה בשוויץ – הם לא רוצים את השיט הזה פה. היו בהתחלה כמה הפגנות באוניברסיטה אבל מהר מאוד פינו אותם. איפשרו להם לעשות הפגנה קטנה מחוץ לאוניברסיטה במשך חצי שעה ביום. מדי פעם צץ פה איזה סטיקר או גרפיטי. יש לי כתובת אימייל של מישהו בעירייה ובכל פעם שאני רואה משהו כזה אני שולחת אימייל בבקשה לטפל בזה ויום למחרת אין שם כלום.
אני כן שומעת מחברים של חברים ומכרים שבציריך היו בלאגנים ותקיפות של יהודים ומדי פעם צצה הפגנה קטנה אבל בסך הכל המצב פה יותר טוב מהרבה מקומות באירופה כי אין כאן הרבה מהגרים ממדינות מוסלמיות. 

בעצרת תמיכה בישראל לאחר ה- 7.10 שהתקיימה במרכז העיר. התמונה הופיעה בשער של העיתון Basler Zeitung וצולמה על ידיהם

ספרי על מקום שאת אוהבת במיוחד בשוויץ

זה לא מקום ספציפי אבל הדבר האהוב עליי פה הוא להסתובב ברחובות. אני אוהבת להסתכל כאן על הבתים, הכל כל כך יפה ומיוחד. גם אחרי שלוש שנים שאנחנו פה אני עדיין מאוד מתפעלת מהיופי של המקום הזה. באזל היא עיר קטנה ואין יום שאני לא נתקלת כאן ברחוב במישהו שאני מכירה וזה נורא מגניב.

מה חסר לך בשוויץ?

אוכל טוב. ישראל היא גן עדן קולינרי.

את בקשר עם ישראלים או יהודים באזור?

יש בבאזל קהילה לא מאוד גדולה של ישראלים וזה נורא נחמד, עושים חגים יחד ויש גם חב”ד כמובן. יש גם קהילה של יהודים שוויצרים לא ישראלים ומידי פעם אנחנו הולכים לאירועים, בעיקר בחגים.

באיזה אופן המעבר לארץ אחרת תרם להתפתחות שלך?

אני לא יודעת לענות לך על זה כרגע. אני מרגישה שרק עכשיו התחלתי להניע את עצמי לאיזשהו מקום. עד החודשים האחרונים הייתי הרבה בבלבול, מצד אחד תחושה שאין לי לאן לחזור כי ישראל קשה לי ואני לא מוצאת את עצמי שם ומצד שני אני לא לגמרי מוצאת את עצמי פה, מקצועית וחברתית, כמו שהיה בארץ ומה בדיוק אנחנו עושים כאן.
אני חושבת שהדבר הכי טוב שהמעבר נותן לי בינתיים זה איזשהו רוגע ושקט, משהו שלא היה לי בישראל, הייתי בנאדם מאוד עצבני.

באיזה עוד אופן הרילוקיישן שינה אותך?

אני חושבת שהשינוי הכי גדול היה ברילוקיישן הראשון לארה”ב. הגעתי לארה”ב במחשבה שאני לא מעוניינת לעשות ילדים. הייתי צריכה להתרחק קצת מישראל כדי לראות שאפשר לגדל ילדים אחרת, שאנחנו יכולים להיות משפחה אחרת ולהתרחק מהלחץ של ‘מתי תעשו ילדים’. גם הרגשנו שהתמודדנו עם הרילוקיישן בארה”ב לבד אז אולי אנחנו יכולים להתמודד עם ילד כזוג שיודע להתמודד עם אתגרים. 
שינוי נוסף הוא שאני פחות שיפוטית, אני לרוב פוגשת אנשים בלי לשפוט אותם, בלי לחשוב שהם שונאים אותי אוטומטית כי אני ישראלית. אני עדיין עומדת מאחורי המדינה שלי אבל אני מבינה שזה מורכב. יש לי כאן הזדמנות להסתכל על העולם בעיניים אחרות  ואני מנצלת את זה מאוד. הילדים שלי בכלל גדלים כאן לזה שכולם יחד, ילדים לבנים ושחורים מכל הדתות, כולם יחד וזה רגיל.

את מרגישה בבית בשוויץ, בבאזל?

אני לא חושבת שאי פעם אני ארגיש באמת בבית. כמובן שבבית הפיזי שלנו אנחנו מאוד מרגישים בבית. אני מרגישה פה בנוח אבל אני לא יכולה להגיד שאני מרגישה בבית, נראה לי שאני תמיד ארגיש כאן זרה כי הבית שלי הוא בישראל. אני מקווה שהילדים שלנו כן ירגישו פה בבית.

איפה את רואה את עצמך עוד 5 שנים?

אני די בטוחה שאנחנו עדיין נהיה כאן. סך הכל טוב לנו פה ממש, הילדים פורחים ומשגשגים. אני מקווה שהעסק שלי יהפוך להיות משהו אחר, משהו אני לא מצפה לו. לא הייתי רוצה בעוד חמש שנים להיות באותה סיטואציה שאני נמצאת בה עכשיו מבחינת העסק ואני רוצה לעבוד בצוות ולא לבד. 

טיפ לישראלי.ת שעושה רילוקיישן?

לעשות ביקור מקדים ביעד הרילוקיישן, זה קצת מרכך את המעבר.
בנוסף, משהו שכדאי להיות מוכן לקראתו ולקחת בחשבון הוא שמהר מאוד נפתח פער ביניכם לבין הילדים, בעיקר אם זו מדינה שלא דוברת אנגלית. הילדים מאוד מהר מדברים שוטף את השפה המקומית ואנחנו ההורים לא ויש המון סיטואציות שבהן מאזן הכוחות כאילו משתנה. הילדים מתקנים את הגרמנית שלנו ואיליי הגדול חד משמעית מתרגם לנו לפעמים כשהוא מבין שאנחנו לא מבינים את השפה וזה מאוד קשה כי זה לא התפקיד שלו. אז כדאי ללמוד את השפה כמה שאפשר. 
וגם, תגיעו עם עיניים פקוחות והבנה שיש המון אי וודאות שמתבהרת רק כשאתם ממש גרים תקופה במדינה אליה אתם עוברים. 

ליצירת קשר עם מאיה:
בלינקדאי ןhttps://www.linkedin.com/in/maya-raz/ 
באתר העסקי שלה  WWW.Team-Zone.CH