ליאת נתנאל יצאה לבדה לרילוקיישן באירלנד, נהנתה מאוד בהתחלה אך עם הזמן צצו אתגרים ופערים ואחרי השבעה באוקטובר היא החליטה לחזור לישראל

היי ליאת, אנחנו מדברות ארבעה חודשים לתוך החזרה שלך לישראל ונדבר על זה כמובן, אבל אני רוצה להתחיל מההתחלה – איך ומתי הגעת לאירלנד?

תמיד רציתי רילוקיישן, זה היה מין חלום כזה, להכיר תרבויות אחרות ואנשים אחרים. למדתי משפטים, עסקתי בזה שלוש שנים ושנאתי כל יום. עשיתי הסבה והגעתי למייקרוסופט לתפקיד של פיתוח עסקי, משם עברתי לסטארט-אפ לתפקיד שבמסגרתו נסעתי המון לחו”ל וממש אהבתי את זה. באותה תקופה התחלתי לחפש עבודה אחרת ובאופן מקרי לגמרי חברה שלחה לי לינק למשרת מכירות בלינקדאין, הגשתי מועמדות והתקבלתי. זה הגיע בזמן שהיה לי שובע מאוד מאוד גדול מישראל, בקורונה, כשהרגשתי מאוד בודדה ובתחושת מחנק ושאני צריכה שינוי.

מה היה מעמדך החוקי באירלנד?

יש לי דרכון אירופאי.

ספרי על המקום שגרת בו, דבלין

גרתי בדבלין בשכונה מהממת ומאוד יפה שמזכירה בוייב שלה את תל אביב, שילוב בין יהודה מכבי הצפון הישן ונווה צדק. הכל מאוד נוח, הבית במרחק של רבע שעה מהמשרד, כל המסעדות והברים במרחק הליכה, חמש דקות מהבית יש עלייה לטראם, לרכבת עילית.

איך היה המעבר לאירלנד?

בהתחלה היה כמו ירח דבש, הכל היה מהמם ומושלם. מאוד אהבתי לחיות באנגלית ולעבוד באנגלית, זה הקפיץ לי את האנגלית בשבע רמות. גם החורף בו הגעתי היה די יבש. לרוב אירלנד מאוד גשומה וחשוכה, זה הקושי העיקרי, אין שמיים כחולים ואין שמש ולאדם שרגיל להיות המון בחוץ זה ממש קשה.
אז בהתחלה היה לי מאוד מאוד כייף, התחושה של המסוגלות והחוסן שאני כאישה לבד עוברת לארץ אחרת, בונה תפקיד וקריירה.
לאט לאט התחילו להיות כל מיני פערים – פערי תקשורת, פערים במה שאני מצפה במערכות יחסים וגם בדידות. ברילוקיישן צריך לבנות חברויות מאפס והתרבות באירלנד פחות מתאימה למי שאני. כל הזמן היה לי חסר והגעתי המון לביקורים בארץ.

צריך הרבה אומץ לצאת לרילוקיישן לבד. מה הקושי הכי משמעותי בזה?

יש מחיר ל’חופשי זה לגמרי לבד’, יש מחיר שאני משלמת על זה שאני אדם אמיץ. בעיקר קשה לא להיות בתלם.
להרבה אנשים קשה לעשות שינויים ולי פחות, לא היה לי ספק שאני הולכת לעשות רילוקיישן.
בעבר השתתפתי בתחרויות אולטרה מרתון (כשהארוך מביניהם היה 200 ק”מ), כשאת נמצאת בתחרות של מרחקים כאלה נוצרים פערים בין המתחרים ואת הרבה לבד וזה לא קל. היו תקופות בישראל, לפני הרילוקיישן, שהייתי נוסעת לצפון, ישנה אצל חברים ועולה בשתיים לפנות בוקר לצוק מנרה ועולה אותו פעמיים-שלוש לתוך הזריחה.

זה ממש מפחיד.

אין לי מושג איך עשיתי את זה.

איזה אומץ. גם באירלנד הרגשת שאת לא בתלם?

כן. אבל לא מבחינת זוגיות, כי זה לא מעניין שם אף אחד. אף אחד לא שואל אותך בת כמה את, בניגוד לישראל שפה זו שאלה ראשונה ששואלים והאם אני נשואה ואם יש לי ילדים. 

חלק ממסלול הריצה שלי בדבלין (צילום: ליאת נתנאל)

מה אהבת בחיים באירלנד? ומה פחות?

מה שאהבתי באירלנד זה המקום של חיה ותן לחיות – לא נכנסים לך לכיס, לפנקס חיסונים, לרחם. 
מאוד אהבתי את ההייקים, הליכות ארוכות בנופים מדהימים, זה חלום. כמובן בעונות נורמליות כשאין גשם זלעפות. אהבתי מאוד את ההתחככות בבינלאומיות. דבלין היא עיר מאוד אירית אבל הכרתי אנשים מכל מיני מקומות בעולם וזה נתן לי להיחשף לכל מיני דברים ואיפשר לי לדבר עם אנשים ולקבל פרספקטיבות אחרות לאיך שהעולם רואה את ישראל. זה בעיקר לימד אותי על עצמי, על איך לעדן את הישראליות שלי (אני מאוד ישירה), זה היה בית ספר פרטי על עצמי, שהיה מדהים. ברגע שמוציאים אותך מאזור הנוחות אז זו למידה כל הזמן.
לא אהבתי את העובדה שבסוף זה להיות זר ובודד. אני מאוד חברותית, אני מונעת מקשרים וחייבת את זה, אבל באירלנד זה לא היה בעומקים ובצורה שאני צריכה. בשבילי פחות התאימה הצורה שבה האירים מתנהלים במערכות יחסים ומה האנשים עושים בזמן הפנוי. יש באירלנד תרבות מאוד חזקה של אלכוהול, של מסיבות וסמים, אני לא בנאדם כזה. 
זה לא שלא היו לי חברים, אבל אני צריכה הרבה הרבה יותר. 
היה לי גם מאוד קשה עם האפור, היעדר שמש והיעדר שמיים גומר עליי. בקיץ האחרון בישראל, כשהיה חום גיהנום אני נהניתי, העובדה שיום אחרי יום אחרי יום יש שמיים כחולים בבוקר ואני לא צריכה ללכת עם מעיל זה מדהים בעיניי.

ראית הבדלים בתרבות העבודה בין ישראל לאירלנד?

הישראלים הרבה יותר חרוצים ויצירתיים, יש לנו מוסר עבודה מאוד גבוה. אני כבר עשרות שנים עובדת קשה ובאירלנד הרגשתי שאני עובדת הרבה פחות קשה, זה נתן לי יתרון מעולה. אהבתי לעבוד עם אנשים מכל העולם.

בלינקדאין

איך הכרת חברים?

קודם כל דרך העבודה. הייתי גם בקבוצת הייקינג אז גם שם הכרתי. בהתחלה כשעוד היתה לי סבלנות הייתי הולכת לכל מיני קבוצות MeetUp. בישראל, בגלל שגדלתי פה אז לי היו הרבה חברים וגם עומקים של חברות ובאירלנד היה מאוד שונה. אם נסתכל על זה כמו על משחקי וידאו אז בישראל אני בשלב  7-8-9 במשחק ובאירלנד כל הזמן נתקעתי בשלב בין 0-1 ואז כבר העדפתי בלי, זה כל כך מעייף לנהל שיחות סרק שהעדפתי להישאר בבית. באירלנד היו לי שני חברים טובים שהייתי פוגשת פעם בשבועיים והיום בתל אביב שמונה מתוך עשר החברות הכי טובות שלי גרות במרחק של בין 2-15 דקות הליכה ממני, אני לא יכולה לחשוב על תרחיש יותר טוב מזה. 

היית בקשר עם ישראלים או יהודים באזור?

כן, בטח. אבל יכולים להיות קצת קונפליקטים בדינמיקות של ישראלים ברילוקיישן אז לא היה לי תמיד נוח והרוב הם זוגות ומשפחות אז פחות נדבק לי הקשר עם הישראלים.

איך היה מבחינת דייטים ומערכות יחסים, אם את מוכנה לספר?

זה היה לי מאוד מאתגר. זה חוזר שוב לנושא התקשורת, הסגנון והערכים. קודם כל מבחינה טכנית קתולי עם יהודיה כבר מייצר אתגר וגם החלק השפתי הוא משמעותי, על אף שהאנגלית שלי היא טובה מאוד, ליאת באנגלית זו לא ליאת בעברית, אין מה לעשות. ועניין התרבות והסגנון – אני מאוד ישירה והם הכי רחוק מזה, לא מתקשרים ישיר, מטאטאים מתחת לשטיח. לקח לי המון אנרגיה מנטלית להבין אותם. 

ספרי על מקום שאהבת במיוחד באירלנד

יש מסלול טיול ספציפי שנקרא The Mourne Mountains – נוף שנראה כאילו נלקח מפנטזיה, ‘שר הטבעות’ כזה, קשה לתפוס את היופי שלו. הוא מסלול מאוד מאוד קשה, 30 ומשהו קילומטרים עם כמעט 3,000 מטר טיפוס מצטבר. זה קשה ברמות אבל זו התעלות רוח ואת מתנתקת לחלוטין מהעולם.
בנוסף, אהבתי בית קפה מול הבית שלי שהפך להיות קפה הבית שלי, הייתי יושבת בו קבוע בכל יום ראשון.
מערב אירלנד מאוד יפה בעיניי, נגיד גאלווי, Kerry, מקומות קסומים (כל עוד מזג האוויר אחלה), גאלווי היא עיירה שנראית כמו ציור. אהבתי את העובדה שאני יכולה לטייל באירופה והכל קרוב, אני יכולה לטוס פחות משעה ולהיות בלונדון, לפעמים הייתי נוסעת עם חברה ללונדון בבוקר וחוזרת בלילה, טסתי המון.

מסלול The Mourne Mountains (צילום: ליאת נתנאל)

מה היווה עוגן בשבילך בחיים במדינה אחרת?

האנשים שלי בבית, בישראל, החברים הקרובים.

למה החלטת לחזור לישראל?

אחרי שנה וחצי הבנתי שאני לא אשתקע שם. וחצי שנה אחרי כן הגיע השבעה באוקטובר וזה פשוט האיץ במהירות על-חלל את זה שאני חוזרת הביתה. זה היה הפוך ממה שכולם עשו.
אני חושבת שרילוקיישן זו חווית חובה לכל אדם שרוצה להתפתח, על אחת כמה וכמה לישראלים שרגילים לחשוב שאנחנו יודעים הכל והכי טוב. יחד עם זאת, גיליתי על עצמי המון דברים שלא ידעתי קודם – רמת החיבור שלי לישראל היא לא ברמת אדמה, היא ברמת זהות, אני מאוד מאוד ישראלית, בתרבות, בתקשורת, באיך שאני בונה מערכות יחסים, באיך שאני אוהבת, באיך שאני כועסת. החיבור לחומר האנושי הטוב (שאני בוחרת אותו) שנמצא בישראל אין לו אח ורע בעולם.

אני מסכימה איתך.

אני חושבת שיש פה המון דברים מאוד מאוד קשים ומורכבים ומתסכלים ויחד עם זאת, בנקודה שבה אני נמצאת היום, אין שום מקום בעולם שבא לי לחיות בו, רק פה. זה לא שמושלם לי פה אבל לי ברמה האישית לחזור לפה נתן לי תחושה שאני יכולה לנשום סוף כל סוף ואני לא מדברת על האנטישמיות והאנטי ישראליות שהיה מאיץ לרצון שלי לחזור.

מה קרה בשבעה באוקטובר שהאיץ את הרצון לחזור?

השבעה באוקטובר הוציא את המרצע מהשק. עד אז לא ניהלנו בעבודה שיחות פוליטיות. יש לי חברים מכל הסקאלה, חברים מוסלמים ומלבנון והשבעה באוקטובר הוציא החוצה המון המון שנאה, שנאה לזרים באופן כללי, שנאה לישראלים ושנאה ליהודים, ממש קיבלתי תגובות שלא האמנתי להן. הרגשתי נורא בודדה ובמיעוט נרדף, זה הרגיש לי כמו הטראומה הבינדורית ושאני חייבת לברוח מפה כי זה לא המקום שלי. זו היתה החוויה הפרטית שלי, יכול להיות שאם הייתי מהגרת עם משפחה החוויה היתה שונה. גם אנשים שהיו חברים שלי – מחלקם קיבלתי הערות באופן ישיר ומחלקם באופן עקיף וזה הקצין את תחושת הזרות עוד יותר, מין תחושה שאין לי זכות קיום.

נשמע קשה. אילו תגובות למשל קיבלת?

“רצח עם”, “יהודים שולטים בכסף ובתקשורת”. תגובות ברחוב וגם מקולגות. אנשים אמרו לי את זה ישיר בפנים, בעיקר בהתחלה. היו גם צלבי קרס שרוססו ברחוב. זה הרגיש נורא נורא לבד שם.

השבעה באוקטובר היה לפני שנתיים, למה חזרת רק עכשיו, שנתיים אחרי, מה קרה בזמן הזה?

קרו כמה דברים בזמן הזה. בדצמבר 2023 אמא שלי נפטרה. הייתי המון בישראל, ברמה של כל חודש וחצי הגעתי לכמה שבועות, ככה שכבר התחלתי לזגזג את עצמי חזרה. לקח זמן להבין מה קורה בישראל, להצליח להגיע עם טיסות. הייתי הרבה בישראל אבל לא הייתי מסוגלת להגיד שאני שוברת הכל וחוזרת. גם אהבתי מאוד את מה שאני עושה בלינקדאין. כשהחלטתי שאני חוזרת עוד לא ידעתי שאשאר בלינקדאין, סגרתי תאריך חזרה ודירה בתל אביב ורק אחר כך הסתדר שאמשיך לעבוד בלינקדאין.

איך החזרה לארץ?

הגעתי שלושה ימים לפני מלחמת איראן, אז לא היתה לי נחיתה רכה וברור שזה קשה, אנחנו מדינה במלחמה, עצוב וכואב כאן, זה בכל מקום ואי אפשר לברוח מזה.
השנאה מאוד קשה, הקיטוב. אבל זה נורא משחק של מה שמואר צומח, אני הולכת עם פנס, אני מאירה את הדברים שממלאים אותי – השמיים הכחולים והשמש שזורחת, הים והפארק הקרובים, החברים שלי שגרים במרחק נגיעה, הופעות ואוכל שאני אוהבת, סבתא שלי שפה. זה מבחינתי היום יום ולא היה לי את זה באירלנד.

באיזה אופן הרילוקיישן שינה אותך?

אני חושבת שהתבגרתי. הדברים שכואבים לי לא השתנו – נסעתי רווקה וחזרתי רווקה אבל בארץ הרגשתי נורא חנוקה ונורא נשפטת על ידי הסביבה והיום אני יותר בטוחה בעצמי וקצת פחות חשוב לי מה חושבים עליי. 
בנוסף, זה עזר לי להיות אדם עגול יותר. לא מספיק כלפי עצמי כי יש לי עוד מסע עם חמלה ואהבה עצמית, אבל כן עגול יותר ברמה של סבלנות לאנשים שמגיעים מרקע שונה, זה ממש עיגל המון קוצים שהיו לי.

מאחורי הבית שגרתי בו בדבלין (צילום: ליאת נתנאל)

מה המעבר איפשר לך לעשות?

הוא נתן לי דרור להיות אני במאה אחוז ולראות איך זה עובד. אני חושבת שהיכולת לחזור לארץ בכזה ביטחון וקירקוע ולהיות ממש שלמה עם זה היא כתוצאה מזה שאני נותנת לעצמי יותר מקום להיות אני. 

טיפ לישראלי.ת שעושה רילוקיישן

לבוא פתוח ולבוא בעיניים פקוחות. להיות זר זה מבאס ואנשים לא מדברים על זה מספיק, יש לרילוקיישן צדדים מדהימים ויש צדדים מאוד מאוד קשים וצריך לדעת שכמו כל דבר בחיים זה גם וגם, זה לא רק זה או רק זה. כדאי לבוא לזה בצורה מאוד בוגרת, עם שמש בכיסים והרבה אורך רוח ולדעת שיהיו אתגרים.  

איפה את רואה את עצמך עוד 5 שנים?

שאלה מעולה, אין לי מושג. אני לא מצליחה לחשוב כל כך רחוק, החיים הם כל כך דינמיים, יש הרבה פניות לא צפויות. אני בעד לתכנן ושיהיו חלומות אבל לא תמיד זה מתגשם, למשל ממש ממש קיוויתי וניסיתי ועבדתי בזה שאני אהיה נשואה עם ילדים וזה לא הצליח.

את חושבת שאם היתה לך זוגיות באירלנד, לא היית חוזרת לישראל?

אין לי מושג.

ליצירת קשר עם ליאת: liatnetanel@gmail.com