רונית לב, 48, יצאה לבדה לרילוקיישן הרפתקני בהודו ואחרי תקופה של חיפושים מצאה את מקום המגורים המתאים לה, את הקהילה שלה ואת הדרך להתפרנס ולשגשג

היי רונית, איך ומתי הגעת להודו?

רגע לפני שהמלחמה פרצה בשבעה באוקטובר חברה שלי מהודו היתה אמורה לבקר אותי בארץ ולשהות אצלי חודש. היא ביטלה את הטיסה והזמינה אותי לגור אצלה והסכימה שאני אגיע עם החתולה שלי. החלטתי לנסוע ולמכור את כל הציוד שלי, תוך 3 שבועות נסעתי עם החתולה ומעט מאוד ציוד. הבנתי שבמלחמה הראשונים שהולכים להיפגע מהמצב הזה הם עצמאים ובעיקר מי שעוסק באומנות.
לא הבנתי בדיוק מה אני עושה, הייתי במין הלם, כמו כולם. מצאתי את עצמי יוצאת להרפתקה. הייתי אצל החברה שלי בסמוך לרישיקש חודש וחצי ולאחר מכן חיפשתי דירה. ברישיקש לא מצאתי את עצמי, היא מגניבה אבל מתאימה יותר לצעירים ולא מצאתי שם בית שאני אוהבת.
עברתי כמה דירות עד שהקשבתי לקול פנימי שאמר לי שהבית שלי הוא בבנגלור. בבנגלור יש לי אהבה ישנה של 17 שנה, עם בחור הודי אמריקאי. לא הייתי איתו בקשר בכלל מעל שמונה שנים. כשהגעתי לבנגלור הכל נפתח, מצאתי חברים חדשים. עכשיו אני גרה בחווה אורגנית של נוצרים. יש לי כאן את הטבע ואני קרובה לחברים ולבן הזוג שלי. עכשיו אני במקום שאני מרוצה בו אבל זה היה מסע. עברתי עם החתולה שלי 18 דירות בהודו בשלוש מדינות שונות, לא התפשרתי על מה שחשוב לי ולחתולה שלי, שזה בעיקר טבע.

מה מעמדך החוקי?

כרגע אני עם ויזה עסקית שאני מחדשת מדי שנה. אני יוצאת ונכנסת מהודו כל כמה זמן, לתאילנד למשל. בקרוב אצטרך להירשם בצורה מסודרת ברשויות כשאתחיל את עסק השוקולד שלי בהודו. 

ספרי על העסק שלך ובמה עוד את עוסקת.

בהכשרה שלי אני מנחת קבוצות ואני עושה עבודה אנרגטית. וכל חיי אני עובדת עם שוקולד, מייצרת שוקולד raw אורגני מטורף. בתקופת הקורונה לקחתי את השוקולד למקום של ריפוי, של טקסים, דרך קקאו. אני עושה סדנאות well being.
בהודו הפסקתי לעשות שוקולד כי ההודים לא כל כך אוכלים שוקולד. בעצם קריירה של 17 שנה בבת אחת עצרה ואני לא יכולה לעשות את מה שעשיתי כל חיי, כולל להתפרנס מזה.
היום מצאתי איזונים, אני מגיעה לארץ פעמיים-שלוש בשנה לעשות סדנאות שוקולד, ריטריטים ואני מוכרת את השוקולד שלי. הייתי צריכה להמציא את עצמי מחדש. רק לאחרונה הצלחתי להתחיל להעביר סדנאות שוקולד בהודו בחברת שוקולד מאוד גדולה כאן.
חוץ מהשוקולד אני גם מאמנת אינטואיטיבית, אני עושה ריטריטים לנשים בארץ ובעולם של בריאת מציאות וריפוי הלב. ואני גם כותבת על המסעות שלי בעולם.

ספרי קצת על המקום בו את גרה.

הנוצרים שהגיעו לכאן החליטו לבנות פה גן עדן עלי אדמות ויש כאן המון עצי פרי שונים. הם עוזרים לאנשים חולים, מחלקים אוכל לקהילה, מחנכים ילדים. בנוסף יש להם צימרים חדשים, מפוארים ומפנקים ואני גרה באחד הצימרים.
יש כאן אנשים מדהימים, הם הודים אבל זה מרגיש לי כמו גרמניה, כמו חווה קטנה בגרמניה. הם אנשים יותר מלומדים ומערביים מרוב האוכלוסיה בבנגלור.
ההגעה לבית הזה היתה מסע עמוק של למצוא את הבית הפנימי שלי ואז ראיתי את זה בהשתקפות בבית החיצוני. אני מאמינה שמזל לא נוחת עליך, אתה מפלס את המזל, אתה תובע אותו. אם אתה רוצה שינוי אתה צריך להביא אותו לחיים שלך באופן יזום.

מה את אוהבת בחיים בהודו? מה פחות?

מצד אחד הודו מאוד נוחה כי היא מאוד זולה ואפשר לחיות פה כמו מלך. אני לא חושבת כל היום על כסף ועל כמה כל דבר עולה. זה משמעותי שאין לי את הסטרס הזה, בעיקר כשאני עצמאית.
מצד שני היא לא נוחה כי אני לא חיה ברמת חיים שיש בישראל. הודו היא מדינת עולם שלישי, מאוד מלוכלכת וצפופה, יש פה זיהום אוויר מטורף. 

את יודעת הינדית?

בהתחלה התחלתי ללמוד הינדי בדואולינגו (Duolingo) אבל כשהגעתי לבנגלור הבנתי שזה כל כך מסובך כי בכל מדינה בהודו מדברים שפות שונות ורוב ההודים מדברים אנגלית אז למה לי לטרוח.

אז את מסתדרת רק עם האנגלית?

בערך. זה לא נוח סך הכל. אני פחות יכולה להתחבר לאנשים, כי שפה יוצרת הפרדה. זה לא מושלם אבל אני לא רואה את עצמי כרגע לומדת הינדית או קאנאדה (השפה של בנגלור). 

יש לך חברים מקומיים? 

יש לי חברים מקומיים וגם ישראלים בבנגלור. לפני כן לא היתה לי קהילה בהודו. יש כאן בית חב”ד ואפשר להיפגש, לדבר עברית, לאכול חומוס ואוכל ישראלי. הייתי לפני כמה ימים בסעודת משיח עם 20-30 אברכים ואכלתי דג מלוח. אלו דברים שבחיים לא הייתי עושה בעבר. אבל אני חייבת את השורשים שלי, את הקהילה, אחרת אני הולכת לאיבוד.

נתקלת באנטישמיות או אנטי ישראליות?

לא, אבל אני לא אומרת מאיפה אני, כששואלים אותי אני אומרת שאני מיוון. רק אנשים שאני מאה אחוז בוטחת בהם אני מספרת להם שאני מישראל, אני ממש לא רוצה שיחות פוליטיות. כאן בחווה אמרתי להם שאני מה- Holy Land (צוחקת).

מה האתגר הכי גדול שלך בחיים בהודו?

למצוא בהודו את הנוחות שהיתה לי בישראל. אני כבר שנה וחצי פה ולא היה לי קל תמיד. כעיקרון אישה לבד בהודו לא אמורה לטייל ומסע עם חתול במדינת עולם שלישי כשאת מפרנסת יחידה זה קשה וצריך הרבה קרקע. אני עושה הרבה עבודה אנרגטית כדי להתחבר לקרקע, כי אין לי כאן קרקע של משפחה וחברים ותיקים.

מה הקושי הכי גדול ברילוקיישן לבד כאישה בהודו?

העובדה שאני לא יכולה לטייל בחושך לבד ברחוב, או ללבוש מה שבא לי. הרגשתי את הניגודיות הזאת מאוד כשהייתי עכשיו בתאילנד וראיתי כמה הכל שם בטוח וקל. 
בהתחלה בהודו הייתי הולכת ברחוב ואנשים, בדרך כלל גברים, היו נועצים בי עיניים רק כי יש לי עור לבן. 
בגלל שאני לא דוברת את השפה המקומית זה אילץ אותי לפתח מאוד את האינטואיציה שלי ולסמוך עליה וככה הפכתי למאמנת אינטואיטיבית. היום אני גם יודעת מתי לתקשר בצורה רכה ועגולה ולא בצורה הישראלית שלפעמים יכולה להיות מחוספסת. מצד שני, למדתי פה גם לשים גבולות ברורים כשצריך ולהרים שולחנות בקטע הכי ישראלי אם צריך, משהו שכנראה לא הייתי מעיזה לעשות בישראל.

יש בדידות ברילוקיישן?

קודם כל, אני אדם שאוהב מאוד את הלבד שלו. כשהייתי בקודאיקנאל (במדינת טאמיל נאדו) הרגשתי מאוד בדידות אבל כאן פחות כי יש לי את האיזון הנכון בין החברים, הקהילה, הזוגיות, העבודה. יש רגעים של בדידות. מה שאני מלמדת את התלמידות שלי זה לקחת את הצל, את המקומות הקשים ולא לברוח מהם, אלא להבין שזה קיים ולחשוב מה אני עושה עם זה עכשיו. אני לא בורחת מהבדידות (למשל הולכת לפאבים) אלא מקבלת את זה. הבדידות הופכת לזהב טהור ברגע שאת מקבלת אותה ולא נכנסת לרחמים עצמיים ואז נפתחות עוד אפשרויות, למשל את מגלה קורס שתמיד רצית או תחביב חדש, יש לך פתאום המון זמן. את יכולה להגיד לעצמך שמשעמם לך או להגיד וואו יש לי המון זמן ומשאבים ליצירה. 

מה מהווה עוגן בשבילך בחיים במדינה אחרת?

העבודה האנרגטית שלי. בלי זה לא הייתי מסוגלת להיות פה חודש. אני רוצה לפרוח ולשגשג ואני יוצרת את החיים שאני רוצה, אני זו שאחראית על האושר שלי ולא אף אחד אחר. 

למה את מתגעגעת בישראל?

לאוכל. כשחזרתי לא מזמן מישראל הבאתי מזוודה שלמה עם תמרים, שמן זית וזיתים. האיכות בישראל היא מדהימה, היא ארץ זבת חלב ודבש ממש. אני אוהבת את האדמה של ישראל, אני אוהבת לטייל בארץ, הכל נגיש וקטן ובטוח.

באיזה אופן המעבר לארץ אחרת תרם להתפתחות שלך?

המעבר תרם המון, הוא היה מקפצה להתפתחות שלי כי בהודו לא הייתי יכולה לעשות את מה שעשיתי ב-17 שנה האחרונות שזה שוקולד. 
הרילוקיישן פתח אותי לכל מיני עסקים שעובדים באונליין. לא הייתי אדם טכנולוגי אלא אדם של חומר וידיים ועכשיו אני רואה שזה אפשרי להעביר סדנאות אונליין וזה מגניב. פתחתי תכנית שנתית של ליווי לנשים באונליין ובנוסף התחלתי להעביר ריטריטים שהם הגשמה של חלום, מסע נודד של קקאו בישראל. יכול להיות שאם הייתי גרה בארץ הייתי מוצאת תירוצים למה לא לעשות, אבל כאן אין לי ברירה אז אני עושה את זה בפול פאוור. 
בנוסף, ישראל היא מאוד מצומצמת, זה כמו לחיות בקוביה קטנה. גם בגלל שהגבולות שלנו חסומים אנחנו כמו אי בודד בעצם בתפיסה ופתאום כאן הכל נפתח לי, בא לי לטרוף את העולם, בא לי רק לטייל, רק להכיר.

את מרגישה בבית?

אני מרגישה יותר בבית מאשר בישראל. 

באמת? תסבירי.

הבית הפיזי שלי כאן בחווה דומה מאוד לבית בישראל – בית בכפר. יש לי כאן את הקהילה שלי, החברים שלי ויש לי את האהבה, הזוגיות שלי. אנחנו לא גרים יחד עדיין אבל זה מדהים לחלוק אינטימיות. בישראל לא היתה לי זוגיות.

יש לך טיפ לישראלי.ת שעושה רילוקיישן.

מאוד ממליצה לעשות עבודה אנרגטית, כמו למשל לדמיין לאן אתה רוצה להגיע, לדמיין שורשים, לרשום על פתק מה חשוב לך שיהיה במקום שתהיה בו, לא לחשוב מה הגיוני ומה לא הגיוני כי אתה יוצר את המציאות שלך ואחראי על חייך ולא אף אחד אחר. לרשום מה הערכים שלך, הליבה שלך. קודם כל למצוא את העוגן הפנימי שלך בתוכך ורק מתוך זה אפשר לצאת החוצה לעולם, אחרת הולכים לאיבוד. לא לפחד לשבור ענפים בשביל שהעץ שלך יצמח יותר חזק.

איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים?

וואו, עוד חמש שנים. על במות בעולם מספרת על הספר שלי ועושה הרצאות.
כמובן עם הזוגיות שלי.
אני לא רואה את עצמי במקום אחד כי העולם כל כך יפה, אז למה לחיות במקום אחד.
עכשיו המטרה שלי היא לטייל בעולם, הודו פתחה אותי לעולם – פה אני קופצת למלדיביים, שם לתאילנד, פה לריטריט בנפאל. אני רוצה לייצר פרנסה שתוכל לפרנס אותי בקלות מכל מקום. 

הכוונה היא שיהיה לך בסיס בהודו ומשם לטייל בעולם?

כן. ברור לי שהבסיס שלי הוא בנגלור. פה יש לי את הקהילה שלי, את הזוגיות שלי.

ליצירת קשר עם רונית: ronit.love@gmail.com