שיר ועידן עברו לגור בסן דייגו שבארה”ב עם הוריהם, כשהיו בני 14 ו-17. הם מספרים כיצד התאקלמו לימודית וחברתית, מה הם אוהבים בחיים בארה”ב (ומה לא) ונותנים טיפים לנערים ישראלים שיוצאים לרילוקיישן

היי שיר ועידן, איך ומתי הגעתם לסן דייגו?

שיר: הגענו בקיץ 2023. מבחינה רשמית הגענו בגלל העבודה של אמא ומבחינה לא רשמית בגלל כל האווירה הפוליטית שהיתה בישראל.

עידן: זה הרגיש כמו תהליך שהתבשל הרבה מאוד זמן כי תמיד היו דיונים על לעבור.

מה זה תמיד, ממתי?

שיר: כשהיינו ממש צעירים, ב-2017, עברנו מחיפה להרצליה והיתה אז התלבטות אם לעבור להרצליה או לסן-חוזה בקליפורניה (שם היה פרויקט שאמא עבדה בו בזמנו) ובסוף נשארנו בארץ. כשגדלנו יותר השתתפנו בדיונים המשפחתיים על רילוקיישן.

עידן: בנוסף, להורים היו חברים שעברו לסאניוויל, עיירה בעמק הסיליקון, אז אני מניח שזה גם משהו שכנראה התחיל אצלם דיון האם אנחנו רוצים להיות בארץ או לא. אני מניח שזה גם הגיע לנקודה שלהורים נמאס מהמצב הפוליטי והם החליטו שהם רוצים סביבה יותר רגועה ופחות מסוכנת עבורנו וזה קרה ספציפית ב-2023 כי ההורים הבינו שהמצב בארץ לא ישתפר והם רצו להספיק לתת לי גרין קארד או אזרחות אירופאית לפני שאהיה בן 21. בהתחלה הם חשבו לעבור לפורטוגל כי לאמא יש אזרחות.

שיר: ממש טסנו לפורטוגל ובילינו שם כמה זמן לראות את המדינה וכדי שאמא תקבל את הדרכון הפורטוגלי.

עידן: אני לא ממש התרשמתי מפורטוגל אז אני חושב שטוב שעברנו בסוף לארה”ב.

אז אני מבינה שההורים התייעצו אתכם לפני ההחלטה לצאת לרילוקיישן והם קיבלו את ברכתכם?

עידן: לא (צוחק). 

שיר: אני יותר הסכמתי למעבר. היה קצת קשה אבל בסופו של דבר הסכמתי שזו ההחלטה הנכונה ותמכתי בה. המעבר יצא לי בתזמון הרבה יותר טוב מאשר לעידן, לפני התחלת התיכון.

עידן: לי נשארה שנה אחת בתיכון ומאוד רציתי להישאר בשנה הזאת בישראל. ובאופן כללי אני לא אוהב לעבור. בנוסף, עוד לא היה ברור מה יהיה עם הגיוס שלי לצבא. אחר כך הצלחנו להשיג פטור. אז מבחינתי זה היה לעבור למקום אחר, רק לשנה אחת של תיכון שבה אני בכלל לא אספיק להכיר אף אחד וגם אצטרך להיפרד מכל החברים שהיו לי בארץ. אני מאוד התנגדתי ולא רציתי בכלל. אמרתי להם את זה המון פעמים.

אז איך זה קרה בסוף, איך עלית איתם על המטוס?

עידן: זה בסוף החלטה שלהם, אין לי דרך להתנגד להם.

**הערה של מאיה, אמא של שיר ועידן: עידן באמת ממש לא רצה לעבור ואמר לנו “אתם הורסים לי את החיים”. אבל אי אפשר להעביר אותם בכוח. הטיפ שלי למי שעובר עם נערים הוא לנהל שיחות, אנחנו ניסינו לנתח מהם הדברים שמפריעים לו ולהבין איך למצוא פתרונות בכלים שיש לנו, לכל דבר שהפריע והפחיד אותם ולהסביר את המוטיבציה למעבר ובסוף כן קיבלנו שיתוף פעולה. תגידו לי אם אני צודקת או לא. 

עידן: כן, קיבלתם שיתוף פעולה.

מאיה, מה הפריע להם והפחיד אותם?

מאיה: הפריע לעידן שהוא עובר בי”ב והוא פחד מכך שבארה”ב לא יכירו לו בבגרויות והוא יצטרך ללמוד מחדש, אז שילמנו למישהי שעשתה לנו תרגום המרה של המקצועות בישראל למקצועות שמכירים בהם בארה”ב. גם חשבנו שהוא לא יצליח להתקבל לקולג’. אז למדנו את הנושאים, ישבנו עם ה- ChatGPT, התייעצנו עם הרבה אנשים שיצאו לרילוקיישן וניהלנו שיחות וקיבלנו המון טיפים בנוגע לכל דבר שהפריע להם.

עידן: חלק גדול מהתהליך שלי היה שבכל פעם שמשהו הדאיג אותי, הלכתי אל אמא ושאלתי אותה. לא תמיד היו לה תשובות אבל היא לא אמרה לי “אין לי כוח לזה”.

מאיה: אני לא זלזלתי בפחדים שלו, הם אמיתיים. המסר שלי אליהם היה תמיד שאני אעשה את המקסימום שאני יכולה כדי שנוכל למצוא פתרונות, בלי להבטיח.

מה היתה התגובה של הסביבה כשהודעתם שאתם עוברים?

עידן: עבורי זה היה סוד גדול, חששתי לדבר על זה.

למה?

עידן: לאכזב.

שיר: זה מפחיד לספר כי ברגע שאתה אומר את זה דברים ישתנו. לא שחברים שלי יפסיקו להיות חברים שלי אבל בכל זאת.

עידן: להגיד שאתה עוזב זה להשלים עם זה. 

זה עצוב לעזוב משפחה וחברים.

שיר: כשעברנו דודה שלי בדיוק הודיעה שהיא בהריון ולא פגשתי את בן הדוד שלי במשך שנתיים, עד לפני חצי שנה כשנסעתי לבקר בישראל. הביקור בישראל גרם לי באמת להבין מה פספסתי ואני עדיין מפספסת וזה ממש העציב אותי.

איך היתה ההתאקלמות בסן דייגו?

שניהם: יותר קל ממה שציפינו. 

שיר: שנינו התחלנו ברמת אנגלית יחסית טובה אז היה לנו ממש קל לתקשר עם אנשים. אני חושבת שלהכיר אנשים זה היה החלק הכי קשה כי אנשים בדיוק מגיעים מהחטיבה עם קבוצות החברים שלהם.

עידן: מה שעזר לנו מאוד זה שהיינו יחד בתיכון למשך שנה אחת, ידענו שאנחנו יכולים להיפגש בהפסקה, לאכול ביחד צהריים ולדבר וככה היינו יכולים לתמוך אחד בשני כשהיינו צריכים.

אז הסתדרתם טוב עם האנגלית?

שיר: אני הייתי מאוד טובה באנגלית לפני שעברנו. כשהגעתי הייתי בשיעור אנגלית של מתחילים ושנה שעברה עברתי משיעור אנגלית רגיל לשיעור של honors (קורס ברמה מתקדמת). השנה אני גם לוקחת קורס AP, שזה ברמה של קולג’. ככל שלומדים משתפרים.

עידן: כשהגעתי לבית ספר בשבוע הראשון הייתי בחוסר ביטחון לדבר אבל אחר כך כשהתחלתי לדבר אז באופן מפתיע מאוד השתפרתי.

שיר: אני חושבת שיש מין זמן במעבר שאתה עדיין מתרגם את הכל במוח ואתה בעצם צריך להעביר את עצמך מעברית כשפה עיקרית לאנגלית כשפה עיקרית וברגע שזה קורה זה אפילו מגיע למצב שהיום אני מדברת בעברית ומשלבת אנגלית, אני עוברת בין השפות.

עידן: העובדה שהצלחתי כל כך טוב באנגלית נתנה לי ביטחון ללמוד שפות נוספות והתחלתי ללמוד ספרדית.

שיר: אני לומדת יפנית ב-community college, השפה היפנית ממש מגניבה.

ספרו קצת על בית הספר ואיך מערכת החינוך בארה”ב לעומת ישראל.

שיר: רמת הלימוד בישראל יותר אתגרה אותי, לפחות בשיעורי מתמטיקה ומדעים. המקצועות ההומניים כאן יותר מאתגרים אותי (אנגלית, היסטוריה, ספרות).

עידן: חשבתי שיהיה לי הרבה חומר להשלים כדי להגיע לרמה כאן אבל במתמטיקה די השלמתי את הכל כי עשיתי תוכניות מואצות (בתיכון בישראל הייתי בכיתת מחוננים). כל מערכת החינוך כאן היא שונה, לומדים קורסים במקום פשוט התקדמות של אותם שיעורים כל הזמן. הלימודים פה הם פחות יצירתיים. בארץ למשל קיבלתי בעיות במתמטיקה והייתי צריך לחשוב בצורה יצירתית איך להגיע לפתרון, אבל כתיבת הפתרון עצמו לא היה החלק החשוב וכאן זה הפוך, פה פחות חושבים איך לפתור את הבעיה וזה הרבה יותר משעמם. אני חושב שיש לי מזל שהגעתי ממקום שעובד אחרת כי אני רואה איך אני ניגש לבעיות במתמטיקה בצורה שונה לעומת אמריקאים.

איך המורים ואיך האווירה בכיתה לעומת ישראל?

שיר: יש הרבה יותר שקט בכיתה, בישראל היה כל כך רועש כי יש כל הזמן דיבורים. יש פה מאוד דגש על נוכחות בשיעורים, הרבה יותר מאשר בישראל. לגבי מורים זה קצת קשה להשוות כי יש מורים טובים ולא טובים בכל מקום. 

עידן: כאן המורה הוא יותר אישיות כזו שאתה לא יכול לתקשר איתה אחרי בית הספר חוץ מאשר במייל, אין קבוצת וואטסאפ של הכיתה עם המורה כי אין כיתות.

שיר: פה זה עניין מאוד רציני לקבל את מספר הנייד של המורה וגם היחסים בין התלמידים הם יותר רשמיים כאלה.

עידן: נכון, זה נראה שיש הבדל בין חברויות בבית הספר וחברויות מחוץ לבית הספר.

שיר: יש לי הרבה חברים שאני קרובה אליהם בשיעורים אבל המעבר מלהיות חברים בשיעור לחברים שנפגשים מחוץ לשיעור הוא יותר מאתגר. יש לי הרבה חברות שאני נפגשת איתן מחוץ לבית ספר אבל את רובן לא הכרתי בשיעורים, אלא למשל בהפסקות או דרך חברים אחרים. אני כן מרגישה שהאמריקאים יותר שומרים על פרטיות לעומת ישראלים. בגלל שיש כאן הרבה מהגרים אז יש קהילות, למשל הקהילה האסייתית שהם כולם חברים של כולם, הם מאוד מקושרים ועושים דברים ביחד. לי ולעידן יש הרבה חברים אסייתים, אולי כי יש משהו דומה בינינו באישיות ובעיקר בגישה ללימודים, אנחנו לוקחים את הלימודים ברצינות. יש לי גם חברות יהודיות. 

אתם בקשר עם נערים ישראלים?

עידן: כן, יצא לנו לבנות חברויות עם ישראלים אבל בעיקר מחוץ לבית ספר. יש משפחה ישראלית שהגיעה לסן דייגו כשאנחנו הגענו והם חברים שלנו. גם הלכתי לצופים כדי לנסות למצוא חברים ישראלים אבל זה דווקא לא הסתדר. 

עידן, איך זה להיות באוניברסיטה? ספר קצת על החוויה

עידן: באוניברסיטה (San Diego State University) החברויות הן שונות מאשר בתיכון כי כולנו גרים במעונות ואין את ההפרדה בין הבית ספר לבית. שנה שעברה הכרתי חברים שגרו בחדר מול החדר שלי והשנה אני בחדר עם אחד מהם ואנחנו עושים דברים ביחד אחרי יום הלימודים. גם עם המורים יש אווירה יותר חופשית, המורה הוא יותר החבר שלך. 

מה אתם אוהבים בחיים בארה”ב ובסן דייגו? מה פחות?

עידן: אני אוהב את איכות החיים כאן.

שיר: נכון, למשל הגעתי לתיכון וקיבלתי chromebook (מחשב נייד) משלי. איפה בישראל את מקבלת מחשב? יש פיצה דומינוס בהפסקת הצהריים, בחינם! אבל האמת שהאוכל בבית ספר הוא די מגעיל.

עידן, אמרת איכות חיים, מה זה אומר?

עידן: הרבה יותר נחמד לנהוג כאן למשל, בארץ הכבישים צפופים, יש פקקים כל הזמן, צפירות. אני לא זוכר מה עוד, התרגלתי יותר מידי לחיים כאן כדי לזכור מה היה שונה בישראל.

הייתי צריכה לראיין אתכם לפני שנה.

שיר: יכול להיות. דבר נוסף הוא שבישראל הרבה מהחיים שלנו היו סביב הפוליטיקה, אמא היתה מאוד פעילה בהפגנות והיא לא היתה בבית. היו מפגשים פוליטיים בבית ואמא היתה די מובילה בזה, ההורים לקחו אותנו לכל מיני הפגנות. גם אבא כל ערב בשמונה ראה חדשות ולכן חשבתי על זה כל הזמן וזה היה קשה. הסביבה היתה מאוד מלחיצה ומאז שעברנו לסן דייגו המצב המנטלי שלי השתפר ואני יותר מתעסקת בדברים שהם פחות חשובים, לדוגמא אני לא צריכה לחשוב על דברים פוליטיים אלא פשוט לחשוב על הציונים שלי, זה מרגיש יותר רגוע בצורה הזו.

עידן: בנוסף, אני מרגיש שארה”ב מאוד נותנת מסגרת, בארץ הרגשתי שקורים הרבה דברים, בזמנים שונים ואין באמת שגרה ופה זה מרגיש שהכל חוזר על עצמו כל הזמן. זה יכול להיות דבר טוב כי זה נותן שקט נפשי אבל זה גם דבר עצוב כי מאז שעברתי לפה השנים טסות לי. בנוסף, היו לנו הזדמנויות לעשות road trips בארה”ב וזה היה מאוד נחמד.

מה אתם אוהבים בסן דייגו עצמה?

שיר: העיר עצמה היא חמודה, לא עשיתי פה הרבה דברים. אני אוהבת את איך שהיא בנויה, מהרבה מהגרים, אני ממש אוהבת את זה.

עידן: יש דווקא דברים שאכזבו אותי כאן, הכל מרגיש הרבה יותר מרוחק פה. אם למשל אני רוצה ללכת לקניון אז אני צריך לנסוע באוטו ואני לא יכול ללכת ברגל לבית של חברים. אין כאן באמת תחבורה ציבורית. בארץ יכולתי ללכת עשר דקות ולהיות במרכז העיר (הרצליה).

למה אתם מתגעגעים בישראל?

שיר: לחברים, למשפחה. 

עידן: אני עדיין מדבר עם חברים בישראל כל שבוע-שבועיים אז אני לא כל כך מרגיש שאני מתגעגע אליהם אבל הגעגוע לחברים ולמשפחה הוא בהחלט גבוה ברשימה.

שיר: יצא לי לבקר הקיץ בישראל, לבד, הייתי אצל חברה שלי ועשיתי איתה הרבה דברים וזה גרם להתגעגע למשל קבוצת הרובוטיקה שהייתי בה בארץ. כאן ניסיתי ללכת למועדון רובוטיקה בבית ספר אבל לא הצלחתי להשתלב ופרשתי. אני מתגעגעת לזה שבארץ יותר קל להשתלב בדברים, שיש יותר מסגרת. אני גם מתגעגעת לאוכל.

עידן: נכון! יש דברים שקצת באסה לי שאני לא אוכל יותר. אני מתגעגע לסופגניות, חלה מתוקה, רביולי בטטה.

שיר: טעמי. אנחנו קונים את אבקת המרק של ישראל ורק ככה המרק טעים. 

עידן: אני מתגעגע למסעדות האיטלקיות והאסייתיות בארץ.

שיר: אני מתגעגעת לים בישראל, הים פה קפוא.

אתם מרגישים קשורים לישראל? אתם מתעניינים במה שקורה בישראל – פוליטיקה, תרבות?

עידן: לא כל כך.

שיר: בהתחלה כשעברנו היתה תקופה שממש התנתקתי כי הייתי צריכה את ההפסקה והקיץ כשחזרתי מהביקור בארץ התחלתי יותר להתעניין והיום אני הרבה יותר מעורבת. שמתי לב כמה אני מפספסת ואני מרגישה שאני צריכה לדעת יותר על מה שקורה בארץ.

איך עבר עליכם השבעה באוקטובר והאם נתקלתם ביחס שונה כלפיכם בגלל שאתם ישראלים?

שיר: אני לא חושבת שנתקלנו ביחס שונה בגלל שאנחנו ישראלים, ואם כן, אז זה היה לטובה.

עידן: איך שהשבעה באוקטובר התחיל הקהל היה הרבה יותר לטובת ישראל, כולם באו ואמרו לנו שהם כל כך מצטערים על מה שקרה.

חברים שלכם?

שיר: לא רק חברים, גם המורים.

עידן: גם אנשים אקראיים שידעו שאני מישראל. ככל שהמלחמה התקדמה זה השתנה. עכשיו זה נושא שאני מנסה יותר להימנע ממנו, גם בגלל שאני באוניברסיטה ואנשים מגיעים מכל מיני מקומות בעולם.

היו הפגנות באוניברסיטה?

עידן: כן.

ואיך הרגשת בנוגע לזה?

עידן: עברתי ליד זה, הבנתי שאין לי בדיוק מה לעשות עם זה. בפעם הראשונה שזה קרה זה הפתיע אותי, כי חשבתי שבסן דייגו המצב בסדר. אני חושב שאנשים שלא תומכים בישראל באים מטווח גדול מאוד של דעות, יש אולי אנשים שחושבים שישראל לא צריכה להיות קיימת אבל יש כאלה שפשוט רצו לעצור את המלחמה. אני גם חושב שהיה צריך לסיים את המלחמה מוקדם יותר אז אני לא רואה את זה כדבר רע שאנשים מפגינים כל עוד הם לא פוגעים בי או מפלים אותי. הנושא הזה הוא מאוד מסובך ובגלל שאני לא יודע עליו מספיק אני מנסה קצת להישאר מחוץ לו.

שיר: אני חושבת שהבעת דעה זה מאוד חשוב ויש אנשים שהדעות שלהם לגיטימיות אבל יש רמה מסוימת שזה כבר מוגזם מידי ובזה אני כמובן לא תומכת. אני לא נתקלתי בכלל בהפגנות בסן דייגו. כן עברנו ליד הפגנה כשהיינו בשיקגו. בית הספר שלנו תומך בישראלים, יש בו הרבה יהודים וישראלים. כן היה מקרה שצויר צלב קרס בשירותים בבית ספר והיה רעש גדול סביב זה.

עידן: אני חושב שזה היה יותר בדיחה מאשר משהו עם כוונה. 

שיר: בבית ספר טיפלו בזה, סגרו את השירותים, מחקו את הציור ועשו לכולם שיחות ומצגות נגד שנאה לאחר. יש אנשים שאני מכירה שאני יודעת שהם pro-Palestine והיתה לי קצת התלבטות עם עצמי איך אני מרגישה עם זה. זה מעציב אותי אבל אני יודעת שהמדיה מאוד סוחפת אנשים ולא תמיד יש באמת משמעות לדברים שהם עושים להם לייק.אני לא כל כך אוהבת לדבר על זה עם חברים.

עידן: אני לא דיברתי על זה עם חברים שלי אף פעם. הם יודעים שאני מישראל ולא היה אכפת להם.

שיר: עוד דבר שמפתיע בארצות הברית זה שיש מדי פעם תרגילים להתמודדות במקרה של רעידת אדמה אבל אין ממ”דים. 

עידן: אין הפצצות אבל יש במקום זה את הירי בבתי ספר.

שיר: זו בעיה מאוד רצינית.

זה משהו שמפחיד אתכם?

שיר: כן.

עידן: אני מרגיש שאני לא מתייחס יותר מידי לנושא הזה.

שיר: יש גם תרגילים להתמודדות במקרה של ירי בבית ספר.

עידן: אמורים לסגור את הדלתות ולהתחבא מתחת לשולחנות.

שיר: יש מורים שאמרו לנו שבמקרה של ירי הם יגידו לנו לקפוץ מהחלון. הפעם האחרונה שהיה ירי בבית ספר שלי היתה לפני 40 שנה, מישהו אמר לי את זה כדי לנחם אותי אבל זה רק הדאיג אותי יותר. 

עידן: היה ירי בבית ספר שלנו? זה מפתיע. זה מרגיש כל כך הרבה יותר קרוב.

האם המשפחתיות השתנתה ברילוקיישן? היחסים ביניכם?

שיר: אני ועידן תמיד היינו קרובים.

עידן: לשיר לא היה הרבה זמן אליי בשנה הראשונה כאן אבל מאז יצא לנו לעשות יותר דברים ביחד.

שיר: המשפחתיות לא ממש השתנתה ברילוקיישן.

עידן: להורים יש הרבה יותר זמן ושלוות נפש. וגם התחלנו לעשות הרבה יותר דברים ביחד.

שיר: להורים הרבה יותר כייף כאן, אבל הם נוטשים אותנו כל הזמן, הם הולכים המון לבלות עם חברים. 

עידן: מאז שעברנו הם יותר עושים את הדברים שלהם, אבל זה גם בגלל שאנחנו התבגרנו.

אתם מרגישים בבית בסן דייגו?

עידן: כן.

שיר: גם אני.

יש לכם טיפ לנערים ישראלים שעושים רילוקיישן?

עידן: לשים דברים בפרספקטיבה ולא לצפות לכלום. בהתחלה אולי הכל מרגיש שונה ומפחיד אבל יהיה בסדר, אתה תבין שהאנשים כאן הם בדיוק כמוך, חיים את החיים שלהם.

שיר: צריך לשמור על ראש פתוח ומאוד מומלץ פשוט לדבר עם אחרים, כולם מחפשים חברים. בגלל שבבתי ספר כאן תלמידים כל הזמן עוברים שיעורים אז כל שנה באים תלמידים חדשים לכל שיעור, זה לא כמו בישראל שיש כיתה אחת שהולכת יחד שנים.

עידן: העיקר זה להיות עם ראש פתוח. ועוד משהו, אל תפחד שתאבד קשר עם החברים שלך בישראל, זה לא חייב לקרות, זה לגמרי תלוי בך. אני מדבר עם חברים הרבה, יש כמה חברים שאני קובע איתם שיחות טלפון ואנחנו מדברים באופן קבוע.

שיר: אני חושבת שזה לא כזה קל לשמור על קשר קרוב עם החברות בישראל, אין לי הרבה זמן לדבר עם כל החברות. 

יש גם את עניין הפרשי השעות בין סן דייגו לישראל, זה מקשה.

שיר: אני חושבת שחברויות אמיתיות יחזיקו מעמד למרות המעבר. בנוסף, מי שעובר לארה”ב שיהיה מוכן לזה שהכל סובב כאן סביב הלימודים בקולג’, מדברים על זה שנים לפני. שיהיו מוכנים לזה שצריך לבנות את כל החיים סביב זה מבחינה לימודית.

אתם חושבים שתחזרו מתישהו לגור בישראל?

שיר: לא. כבר לפני שעברנו לארה”ב חשבתי שאולי אני ארצה לעבור לחיות במדינה אחרת. פחות הרגשתי מתאימה בישראל, אני לא יודעת להסביר את זה אבל כשהגעתי לכאן הרגשתי יותר מתאימה.

עידן: כנראה שאני לא אחזור. הדבר היחיד שיגרום לי לחזור זה אם המצב בארה”ב יהיה בעייתי מבחינה פוליטית. 

תודה רבה עידן ושיר.

שיר: רצינו להגיד שקסם החתולה שלנו היא הגיבורה האמיתית של המעבר. היא עברה איתנו מישראל והיא גם מטיילת איתנו בארה”ב. היא בכתה בטיסה לכאן, לא היה לה קל למרות שהיא היתה איתנו במטוס. אנחנו מבקשים ממי שנוסע עם בעל חיים, שלא יטיס אותו בתא המטען של המטוס.


ליצירת קשר עם מאיה, אמא של שיר ועידן: merez72@gmail.com