גלית לוינסקי, 48, מספרת על הרילוקיישן לקנדה והחיים שם בשמונה השנים האחרונות, על העובדה שהיא תמיד מרגישה קרועה בין קנדה לישראל ועל ההחלטה לחיות שנה אחת בישראל כדי לתת לבנות שלה לחוות ילדות ישראלית

היי גלית, איך ומתי הגעת לקנדה?

אחותי גרה פה בוונקובר, עם המשפחה שלה. לי ולבעלי רם היה רצון לחיות בחו”ל לתקופה אבל בחיים לא חשבנו שנישאר יותר משלוש שנים. בעלי הוא רופא ילדים והוא עשה בקנדה את התת התמחות שלו בהתפתחות הילד. עלמה היתה אז בת חמש ותמר בת שנתיים וחצי. 

במה את עוסקת?

אני צלמת סטילס. אני באה מעולם של צילום אירועים, עסקתי בזה גם בארץ ובנוסף גם צילום פורטרטים ולייף סטייל. אני גם מלמדת צילום בחוג צילום לילדים בבית ספר יסודי יהודי, בית הספר שבו לומדות הבנות שלי.

איך זה ללמד ילדים קנדים?

זה מדהים. עשיתי הסבה להוראה באיזשהו שלב בארץ, היתה לי מחשבה כזו שזה הדבר הכי נשגב שיש, ללמד ילדים. אבל בפועל זה היה נורא, עשיתי רק התנסות אבל זה היה כזה כאוס לעבוד שם וממש קשוח בשבילי.
כאן פנו אליי והציעו לי ללמד בחוג. בהתחלה סירבתי, אמרתי להם שאני לא יכולה לדבר מול כיתה. אבל השתכנעתי וקפצתי למים. את החוג בניתי בעצמי וזה ממש כייף, הילדים מאוד חמודים.

כשהגעתם לקנדה התחלת ישר לעבוד או שהיית תקופה בבית?

בעיקרון הגענו לשנתיים אז אמרתי לעצמי שאני לא אעבוד שנתיים ואטפל בצרכים של כל המשפחה. אבל תוך כמה חודשים התחלתי לעבוד כי ביקשו ממני פה ושם, עבודות קטנות במחירים של חצי התנדבות, למשל ב-JCC 
(Jewish community center), לאט לאט התחלתי להכיר אנשים, להכיר את הקהילה ומפה לאוזן זה התפתח. 

ספרי קצת על המקום בו אתם גרים.

אנחנו גרים בשכונה במזרח-מרכז ונקובר. ונקובר היא עיר יפייפיה. זו עיר בתוך יער גשם כך שיש פה כל הזמן גשם חוץ מכמה שבועות בקיץ, אז מאוד מאוד אפור כאן. בשנה הראשונה שלי פה הייתי ממש הייתי בדיכאון מזה. השמש מאוד חסרה לי. אחרי כמה שנים אפילו עשיתי קעקוע עם המשפט here come the sun. כשיוצאת השמש כולם כל כך שמחים, ישר יוצאים לרחוב לעשות דברים.
יש בוונקובר המון ירוק ואווירה רגועה. אין פה חיי לילה כמעט בכלל, מסעדות נסגרות פה בעשר בלילה. אנחנו גרים ליד רחוב ראשי של קניות והחנויות כאן נפתחות ב 11 בבוקר ונסגרות בשש בערב. 

יש מקום שאת אוהבת במיוחד בקנדה?

אני מאוד אוהבת את הרי הרוקיז, שם היה הטיול הראשון הגדול שלנו בקנדה, נסענו בקרוואן ומאז אנחנו מאוהבים בהרי הרוקיז ובטיול בקרוואן.
בנוסף, מקום אהוב בתוך העיר הוא בית קפה שאני מאוד אוהבת, coco et olive, שנמצא מאוד קרוב לבית שלנו.

איך השתלבו יתר בני המשפחה כשהגעתם?

השתלבו טוב מאוד. בעלי ישר השתלב כי היה לו למה לקום בבוקר, החיים שלו היו מלאים. הבנות (היום בנות 14 ו-11) התחילו בית ספר ואני נשארתי לחפש את עצמי וזה גם היה חלק מהדיכאון של ההתחלה. הבנות השתלבו עם האנגלית, בגני הילדים היה מי שדיבר עברית ותיווך להן את השפה.

מה את אוהבת בחיים בקנדה? ומה פחות?

אני אוהבת את הקצב, מאוד רגוע פה. אני אוהבת את הקירבה לטבע. יש כאן זמן לפנאי, גם בגלל שיש סופשבוע ארוך. בשנה האחרונה, כשחיינו בישראל, זה היה טירוף פתאום לחזור לסופשבוע של יום אחד בעצם.
אני אוהבת את זה שיש לנו הרבה זמן ביחד כמשפחה. רם הוא המנהל הרפואי במרכז להתפתחות הילד פה ועדיין יש לו זמן לאכול איתנו ארוחת בוקר וארוחת ערב כל יום, זה מדהים, אין מצב שבארץ זה היה קורה.
מה שאני לא אוהבת זה את הנוקשות הקנדית, בהמון תחומים אני רואה את זה. מין נוקשות ש”חייבים ללכת לפי הספר” ויש פחות יצירתיות. 
ועוד משהו, שהוא חדש מאז השבעה באוקטובר, זו האנטישמיות. ונקובר היא לא מקום אנטישמי בעיקרון, היא מאוד ליברלית ופרוגרסיבית אבל מה שיש מאז השבעה באוקטובר הוא לא נעים.

מה למשל?

היו כמה מקרים קטנים כמו מישהו שבא וצעק ליד בית הספר היהודי, אחר כך התברר שהוא חולה נפש. גם זרקו בקבוק דליק על אחד מבתי הכנסת כאן (היה נזק קטן יחסית). יש כל מיני דברים קטנים שממש מפריעים, כמו פליירים שתלויים בכל מקום. באחד הבתים לידנו מישהו תלה על החלון דגל פלסטין.
כל יום ראשון יש הפגנה בכיכר המרכזית למען שחרור החטופים של ישראלים ויהודים ובכל שבת יש הפגנה למען פלסטין. ההפגנות הן באותו המקום ובהפגנות של פלסטין יש יותר אנשים וזה גם יותר קולני ולפעמים זה יוצא נגדנו, יש צעקות וזה לא נעים. אחייניות שלי הולכות לאוניברסיטה פה והיה מאהל פרו פלסטיני מאוד קולני והמון שלטים וזה היה להן מאוד לא נעים.

אם מישהו שואל אותך מאיפה את, יש לך חשש? לפעמים את לא אומרת שאת ישראלית?

לפעמים אני לא אומרת שאני מישראל, בעיקר מאז השבעה באוקטובר. 

יש לכם חברים קנדים לא ישראלים?

הרוב המוחץ הם ישראלים או ישראלים שנשואים לקנדים. יש לנו חברים יהודים קנדים וגם חברים ומכרים קנדים שהם לא יהודים. רבים מהם אחרי השבעה באוקטובר דרשו בשלומנו. יש פה קהילה גדולה של איראנים והם דווקא מאוד תומכים בנו, בהפגנות ובכלל. כן היו ניתוקי קשרים אחרי השבעה באוקטובר, לא אישית לנו אבל כן אצל חברים יהודים

מה חסר לך בקנדה?

השמש. ובעיקר תחושת שייכות. כשהגענו לארץ לשנה הייתי בטוחה שאני כל הזמן אסתכל מהצד כזה, כמו שהיה בביקורים שלנו בארץ בשמונה השנים האחרונות, אבל ישר הרגשתי שייכת. בארץ לא משנה איפה אני אהיה אני ישר אדע מה הסיטואציה, מה אני אמורה לעשות, מי נגד מי. פה בקנדה אני מוצאת את עצמי לפעמים בסיטואציות ממש פשוטות ליד הבית כשאני לא מבינה מה קורה. קשה לי לפעמים למקם אנשים, להבין תפקידים. זה גם גורם לי לתחושה שאני פחותה מאחרים, ש”זה שלהם”.

את מרגישה בבית בונקובר?

כן. לא כמו בישראל אבל כן. עכשיו כשחזרנו לכאן אחרי השנה בישראל כן הרגשתי את הכייף של לחזור הביתה.

מה האתגר הכי משמעותי בחיים בקנדה?

אני חושבת שהעובדה שאני תמיד מרגישה קרועה, תמיד יש את המחשבה האם לחזור לישראל. זה משותף להרבה ישראלים פה, גם כאלה שגרים פה 20 שנה ויותר. כשנפגשים כמה ישראלים תמיד כמעט השיחה היא על מה אם הילדים יחליטו להתגייס, מה אם הילדים יחליטו ללמוד בארץ ואיפה אני אבחר לגור במקרה כזה. זה תמיד שם ותמיד עולה, המעבר הוא לא בלב שלם. מעטים האנשים שאני מכירה שעזבו את ישראל ולא מסתכלים אחורה.

יש בדידות ברילוקיישן?

כן, מאוד.

באמת, גם היום?

היום פחות. בהתחלה היו לי כמה שנים שהרגשתי ממש בודדה וזה לא עזר שאחותי פה במרחק 10 דקות ממני, כי זה עניין יותר של שייכות. יש לי חברים, חברים טובים באמת, אבל זה משהו יותר גדול כזה של תחושת שייכות. אבל היום אני פחות מרגישה את זה. הרבה שנים זה היה מאוד משמעותי.

באיזה אופן הרילוקיישן לקנדה שינה אותך?

הוא נתן לי פרספקטיבה על מה שקורה בארץ ובכלל על החיים והעולם, אני רואה שיש עוד דעות ולמדתי להיות יותר סבלנית לדעות אחרות. 
ועוד משהו, הקנדים מאוד לא ציניים. בהתחלה זה היה נראה לי מגוחך ומטופש אבל דווקא אימצתי את זה ואני מרגישה שזו מין הקלה כזו בלי הציניות, הרי מה זה ציניות? זה מין ביקורתיות כזו. בארץ את לא מרשה לעצמך ליפול לתמימות הזו וזה שינוי נעים.

באיזה אופן המעבר לקנדה תרם לצמיחה שלך ולהתפתחות שלך?

קודם כל זה תרם לי לנפש לחיות במקום יותר רגוע. לא ידעתי עד כמה חייתי בסטרס בארץ עד שהבנתי שאפשר גם אחרת. ובגלל זה כל כך קשה לעזוב את זה, זה קצב חיים אחר.
גם העובדה שהתחלתי ללמד, זה דבר שתרם לי המון. אני לא יודעת אם זה היה קורה בארץ. 

האם המשפחתיות והזוגיות השתנתה ברילוקיישן?

כן, לטובה. מאוד התקרבנו כזוג וכמשפחה, אנחנו יותר מאוחדים כמשפחה, אנחנו הרבה ביחד. עכשיו מאוד ראיתי את זה כשהיינו בארץ, הבת הגדולה שלנו בת 14 ונערים בגיל הזה הרבה פעמים נמצאים עם חברים שלהם, זו ההעדפה שלהם ואנחנו היינו המון עם עצמנו כמשפחה, גם בארץ. זה משהו מאוד חזק אצלנו, אנחנו עושים הרבה דברים ביחד ואנחנו כמו קבוצת תמיכה כזו.

האי גבריולה שליד ונקובר איילנד (צילום: גלית לוינסקי)

ספרי באמת על ההחלטה לעבור לישראל לשנה

במשך כמה שנים היה לי חלום לחזור לישראל וכשהחלטנו שאנחנו נשארים לגור בוונקובר, אז החלטנו גם לעבור לחיות שנה בישראל, כדי לתת לבנות שלנו את החוויה הזאת של לגור בארץ. רוב הילדות של הבנות היתה בקנדה ורצינו לתת להן כמה דברים טובים של הישראליות וגם להיות קרובות למשפחה המורחבת. 
עברנו לגור בשכונה ברמת גן שבה גרים כל הסבים והסבתות ובאמת היתה שנה מאוד מאוד משפחתית. היתה שנה מאוד קשוחה מבחינת המלחמה ומצד שני מאוד טובה, כל אחד מאיתנו אם תשאלי אותו בנפרד איך היה הוא יגיד לך שהיה מדהים והיה טוב. 
המעבר לישראל לשנה היה פרויקט שתכננו הרבה זמן, גם כי אנחנו מאוד מתוכננים וגם כי זה מסובך מבחינת עבודה, מבחינת הבנות וזה גם עולה המון כסף. זה פרויקט שעבדנו עליו הרבה זמן ואני ממש שמחה שעשינו.

זה רילוקיישן לכל דבר.

נכון, וזה גם היה מאוד מפחיד בגלל שזה רילוקיישן לא פשוט לעבור מקנדה לישראל, מאוד דאגנו לבנות, לא רק בגלל המלחמה, גם בגלל המעבר למערכת החינוך הישראלית. 
היה לנו המון מזל וגם שיקולים טובים שעשינו והמעבר לבנות היה ממש חיובי, הן נכנסו לבית ספר חדש שזו היתה השנה השניה לפעילותו וכל התלמידים היו יחסית חדשים. הן כאלו ילדות נהדרות, מאוד חיוביות, הן שמחו לקראת החוויה הזאת וזה היה טוב לכולם.

עבדת בארץ?

כן, עבדתי כצלמת. כל הלקוחות שצילמתי אותם בחתונתם, יש להם עכשיו בר מצוות ובת מצוות והם צריכים צילומי משפחה, אז יצא טוב (צוחקת). אבל לא עבדתי הרבה, מראש תכננתי לא לעבוד הרבה. גם למדתי, עשיתי קורס פוטותרפיה שזה משהו שרציתי מאוד לעשות. וגם הייתי פנויה לעזור לבנות בהתמודדויות שלהן ולעזור לטפל בהורים שלי.

השבעה באוקטובר לא הרתיע אתכם להגיע?

אחרי השבעה באוקטובר גם אני וגם רם הרגשנו שאנחנו חייבים לבוא לארץ. אני מכירה אנשים שחזרו לישראל אחרי השבעה באוקטובר. אני הגעתי לביקור כדי להיות עם ההורים שלי וגם רם הגיע להתנדב במד”א וראינו שבארץ האנשים עם כזה חוסן נפשי.
כשסיפרנו לבנות שאנחנו עושים את המעבר לישראל לשנה זה היה בחורף, חודשיים ומשהו אחרי השבעה באוקטובר, והן אמרו לנו “אבל יש מלחמה” אז אמרנו להן שאין מצב שהמלחמה תמשיך עד יולי… בפסח היינו בביקור בישראל והיתה תחושה כזו שכולם באותה קלחת ושהמלחמה עוברת הרבה יותר בקלות מאשר איך שרואים את זה כאן בקנדה – רחוק ומפחיד. 

איך היה לבנות להתמודד עם אזעקות וירידה למקלט?

התחיל נורא ואיום, ברמה של פחד וחרדות. בהתחלה חשבנו שלא נישאר. סיכמנו מראש שאם יהיה גרוע לא נישאר בכוח ונחזור לקנדה. בסוף התרגלנו, זה השתפר, הבנות פיתחו עמידות. חוץ מהמלחמה עם איראן שהיה נורא ואיום, בעיקר לי אפילו יותר מאשר לבנות.

ואיך היה לעזוב את ישראל עכשיו?

היה קשה לעזוב את ישראל, לכולנו. זה היה ממש ברגשות מעורבים. היו לנו הרבה שיחות משפחתיות לאורך השנה והבנות אמרו לנו שהם רוצות להישאר לגור בישראל אבל גם רוצות לחזור לקנדה והן לא יודעות מה יותר ואיזה מזל שאנחנו ההורים מחליטים.
מצד שני שמחנו לחזור. ואת כל זה אני אומרת לפני המלחמה עם איראן. המלחמה הגיעה בסוף התקופה שלנו בישראל, הכרטיסים שלנו לקנדה היו ל-2/7 והם בוטלו. המלחמה עם איראן הכניסה אותי לתחושת בריחה, עוד יותר מכך שהמלחמה היתה  נוראית בפני עצמה אז גם התחושה הזו שאין דרך לצאת, אין טיסות. 
מזל שהיתה לנו סוכנת נסיעות שסגרה לנו כרטיסים אחרים. עד הרגע האחרון לא ידענו אם נעלה או לא על הטיסה. 

איפה את רואה את עצמך בעוד 5 שנים?

אני חושבת שפה בוונקובר, בבית היפה שלי.

יש לך טיפ לישראלי.ת שעושה רילוקיישן?

לבוא פתוחים לתרבות שבאים אליה. כולנו מאוד מתנשאים וגזענים וכדאי לבוא צנועים ופתוחים לתרבות אחרת.

ליצירת קשר עם גלית:
בבלוג שלה בו היא משתפת גם בחוויות מהחיים בקנדה
באתר שלה