עדי צור, בת 52, גרה בעיר Mountain View בקליפורניה ארה”ב 23 שנה עם בעלה ארז

היי עדי, איך ומתי הגעת לארה”ב?

לפני הרבה שנים ידעתי שאני ארצה לגור בארה”ב, כבר מגיל נעורים היו לי ניצנים של הרצון הזה. הרבה דברים בארץ היו לי מסובכים (לא דברים אישיים). היה לי רצון והוא יותר ויותר התגבש. שנה אחרי הצבא נסעתי להיות או-פר בסיאטל וזו היתה חוויה נהדרת. אני לא ממש יכולה לשים את האצבע האם כבר אז היתה בי הנחישות לעזוב את הארץ. 
חזרתי לישראל ואז פגשתי את ארז בעלי לעתיד ויצאנו לטיול מסביב לעולם. היינו גם בארה”ב ושם זה כבר התגבש בין שנינו שאנחנו רוצים לחיות במקום אחר ולא בישראל. התכוונו לחזור לישראל לעשות תואר ראשון ואחר כך לנסות למצוא עבודה בארץ אחרת. עוד לפני סיום הלימודים התהווה ביננו היעד – ארה”ב. סיימנו ללמוד וארז מצא עבודה בחברת הייטק בקליפורניה ואני התקבלתי ללימודי תואר שני בגרונטולוגיה (מדעי הזיקנה), ב- San Francisco State University.

מה היה מעמדכם החוקי?

עברתי לארה”ב על ויזת סטודנט וארז על ויזת עבודה. אחרי שנה החברה שבה ארז עבד הגישה עבורו בקשה לקבלת גרין קארד ואז החלטנו להתחתן. לקבל את הגרין קארד לקח לנו בערך 7 שנים. חמש שנים אחרי הגרין קארד היינו זכאים להגיש בקשה לאזרחות, זאת אומרת שאחרי 12 שנה היינו אזרחי ארה”ב.

במה את עוסקת?

בתחום הזיקנה. כבר לקראת סיום הלימודים מצאתי עבודה כעוזרת פעילויות בבית אבות גדול מאוד. עבדתי בו 17 שנה, עליתי בסולם הדרגות – הייתי מנהלת פעילויות, מנהלת של יחסי-קישור לדיירים. אהבתי את העבודה מאוד מאוד. שנה אחרי הקורונה החלטתי לעזוב ועבדתי כמה שנים לאחר מכן בעוד כמה בתי אבות, כולל בבית אבות יהודי ב-Jewish Community Center) JCC) של פאלו אלטו.
היום אני עובדת במרכז יום למבוגרים שמגיעים אליו גם אנשים צעירים עם בעיות כמו עיוורון, פרקינסון, מחלות נפש. אני שם על תקן של עובדת סוציאלית למרות שאני לא עובדת סוציאלית. אני אוהבת מאוד את העבודה.

ספרי קצת על המקום בו את גרה.

העיר Mountain View נמצאת בלב הסיליקון וואלי. אנחנו גרים בשכונה חביבה ושקטה בעיר, בקומפלקס של בתים שיש בו גם בריכה ומגרש טניס. אנחנו אוהבים לגור פה. העיר מאוד נוחה ויש בה תחבורה ציבורית נוחה. היא קרובה יחסית לסן פרנסיסקו, סן חוזה, סנטה קרוז. היא עיר שכיף ללכת בה ברגל. הדאונטאון שלה חמוד עם מקומות שכייף להיות בהם. מאוד ירוק פה באזור ואפשר לנסוע ברכב 10-15 דקות ולהגיע למסלולי הליכה יפהפיים.

מה את אוהבת בחיים בארה”ב? ומה פחות?

אני מרגישה פה מאוד שקט ושלווה. אני מרגישה שהגודל והסוג של אנונימיות שיש כאן תורם להרגשה הזו, אתה יכול לבחור שיהיה לך מעגל חברים ולהיות בקשר אבל אפשר יותר בקלות לבחור אל מה אתה מתחבר וממה אתה מנתק את עצמך. הכל פה נוח ויפה ומנומס. אני אוהבת את מגוון האנשים והתרבויות, אני אוהבת ללכת ברחוב ולראות אנשים מכל הצורות והצבעים והגוונים, חיים יחד בשקט ושלווה. אני יודעת שמתחת לפני השטח יש אולי דברים אחרים ויש מעמדות וגם עוני, אבל יש הרגשה שהכל מקובל והכל בסדר, פתיחות כזו. החיים נוחים ונעימים ופותחים את הראש להרבה רעיונות חדשים וחוויות תרבותיות אחרות. וכמובן שאני אוהבת את מזג האוויר כאן, האוויר מאוד נעים וטוב. 
מה שאני פחות אוהבת זה הקושי להיות רחוקה מהמשפחה והחברים. וגם העובדה שזו לא מדינה סוציאלית. אני נתקלת בזה לא מעט בעבודה שלי, קשה להסתדר פה אם אתה לא במצב כלכלי טוב. יש אנשים שצריכים לעשות הרבה ויתורים ולא מקבלים את מה שהם צריכים מבחינת שירותים בריאותיים וסוציאליים. אני לא חווה את זה על בשרי אבל אני רואה את זה סביבי, בעיקר בעבודה.

* שאלתי את עדי שאלה קצת פרטית והיא הסכימה בשמחה לענות עליה:

את חושבת שבגלל שאתם חיים בארה”ב היה לכם קל יותר להחליט לא להביא ילדים לעולם?

יכול להיות שאם היינו בישראל בשנים שבהן יכולנו להקים משפחה אז היה קצת יותר לחץ, לא מהמשפחה אלא מעצמנו, בגלל הנורמה החברתית, היינו מרגישים קצת יותר רצון ללכת עם הזרם. פה יש יותר מגוון של אנשים. בלימודים ובעבודה שלי פגשתי הרבה מודלים של חיים ללא ילדים שהיו פתאום נראים לי כאופציה. ככה זה התגבש אצלי. 

איך האמריקאים? יש לך חברים מקומיים?

יש כאן כאמור מגוון גדול של אנשים. יש לי חברים שנולדו בארה”ב, חברה שנולדה באתיופיה, חברים ומכרים מפולין, מסין, מדרום ומרכז אמריקה, מהודו, מאירופה, וכמובן ישראלים. 

באילו מסגרות הכרת חברים?

את החברים הכרנו בכל מיני מקומות – בלימודים, בעבודה, דרך חברים משותפים, דרך נושא משותף, למשל דרך פעילויות בנושא טבעונות וזכויות בעלי חיים, נושא שמאוד חשוב לי. ישראלים אנחנו מכירים גם באירועים של ישראלים. למשל יש לי חברים שהכרתי במקהלה ששרתי בה בעבר ואני גם הולכת כאן למפגשי שירה בציבור בעברית.

ספרי על מקום שאת אוהבת במיוחד בארה”ב

ליד הספריה הציבורית במאונטיין וויו יש פארק (Pioneer Park) שיש בו שתי רחבות דשא גדולות, שביל וספסלים. זה מקום כל כך קסום ושלו.
אנחנו אוהבים לטייל ויש מקום שאנחנו חוזרים אליו כל הזמן, Wunderlich Park, מקום מאוד יפה, קל ונגיש להליכה, 25 דקות מהעיר.
יש לנו גם מקומות לנופש שאנחנו חוזרים אליהם שוב ושוב, כמו Pacific grove ליד מונטריי. ואני מאוהבת בסן פרנסיסקו, זו העיר שבליבי.

את קשורה לתרבות הישראלית, למסורת? איך אתם חוגגים את החגים היהודיים?

כמישהי שגדלה בקיבוץ אני לא מאוד מחוברת לדת ואני לא בקשר קבוע עם איזשהו בית כנסת. אנחנו הולכים לאירועים ישראליים שמדברים אלינו. אני צורכת תרבות ישראלית – סרטים והופעות של זמרים ישראלים שמגיעים לכאן, שירה בציבור, אני קוראת ספרים בעברית שאני מקבלת מאמא שלי. אני מחוברת אבל לא בצורה אינטנסיבית. אנחנו מציינים חגים אבל לרוב עושים משהו קטן עם חברים (זו סיבה להיפגש, להכין אוכל שקשור לחג) ופחות הולכים לאירועים הקהילתיים שיש לישראלים פה.

נתקלת באנטישמיות או אנטי ישראליות?

לא באופן אישי. 

לאיזה דברים את מתגעגעת בישראל? 

למשפחה ולחברים, זה ברור. להתהלך בקיבוץ שנולדתי וגדלתי בו, שכל פינה בו היא זכרונות אהובים ולפגוש אנשים בשבילים. לאוכל המצויין בכל מקום, לחנויות ספרים.

מתי בפעם האחרונה היית בישראל? 

לפני שנה וחצי. אנחנו מגיעים בעיקר לאירועי חיים של המשפחה/חברים, כל שנה-שנה וחצי. אני לא יודעת מתי תהיה הפעם הבאה, זה קשה יותר אחרי השבעה באוקטובר, גם טכנית וגם רגשית.

מה המעבר אפשר לך לעשות או לשנות?

אפשר לי להרגיש שמחה ורגועה. בישראל תמיד יש מתח, ויכוחים, פיגועים. אני רגישה לזה. 

באיזה אופן המעבר לארץ אחרת תרם לצמיחה שלך ולהתפתחות שלך?

הוא פתח אותי להרבה חוויות, בזכותו הכרתי הרבה אנשים ממגוון רקעים תרבותיים אחרים. זה פתח לי את העיניים. החשיפה לשפה נוספת מאפשר לי לקרוא עיתונים וספרים בשפה אחרת וזה מעשיר, יש לי זוויות התבוננות נוספות על החיים.

את מרגישה בבית? 

כן. ממש מההתחלה הרגשתי תחושת שייכות ונינוחות, שאני לא יותר שונה מכל אחד אחר כי יש פה כל כך הרבה “שונים” ומכל וכל.
גם בישראל אני מרגישה בבית, בביקורים בארץ אני מרגישה מאוד בבית, הדברים מוכרים.

את מרגישה יותר ישראלית או אמריקאית? 

הייתי אומרת יותר ישראלית. המבטא שישאר לנצח, בבית אני מדברת עברית, החברויות עם ישראלים. נראה לי שתמיד נשארים בזהות קרובים יותר לארץ המוצא, אני רואה את זה גם על חברים מארצות אחרות שגרים כאן. כששואלים אותי מאיפה אני, ברור לי שמתכוונים מאיפה אני “במקור”.

היו לכם לאורך השנים מחשבות או כוונות לחזור לארץ? 

לא. המעבר היה בכוונת עזיבה, מההתחלה. אולי יום אחד התחושה הזו תתעורר, אבל עד כה זה לא קרה.

איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים? 

נראה לי שממש באותו מקום. אנחנו אוהבים את המקום שבו אנחנו חיים, אני אוהבת את העבודה שלי. מקווה ומייחלת שלא יהיו שינויים לרעה שישנו את דעתנו. 

ליצירת קשר עם עדי: aditzur@gmail.com