אודי, בן 51, גר 17 שנה בארה”ב, כרגע במנהטן ניו יורק, עם בן זוגו דן ושני בניהם (16 ו-10)

היי אודי, איך ומתי הגעת לארה”ב?

זה הסיבוב השלישי שלי בארה”ב, אחרי הצבא עברתי לניו יורק ללמוד תואר ראשון בשיווק ופרסום ועבדתי בביטחון של אל-על. חזרתי לארץ ואחרי שנתיים החלטתי שלא מיציתי את ניו-יורק ושוב נסעתי לשנתיים. כשחזרתי לארץ פגשתי את דן ועברנו יחד לארה”ב, לפני 17 שנה. דן התקבל להתמחות בבית חולים של הרווארד בבוסטון וגרנו בבוסטון שלוש שנים. אחר כך עברנו לניו יורק לשלוש שנים וחזרנו לבוסטון כי דן היה צריך לעשות התמחות מאוד ספציפית בקרדיולוגיה. לפני 10 שנים בערך חזרנו לניו יורק.

במה אתה עוסק?

בארבע השנים האחרונות אני מנהל את תכניות ההתרבות ב-JCC 
(Jewish Community Center). ה-JCC במנהטן שונה מרוב ה-JCC האחרים בארה”ב – הוא בניין גבוה של 13 קומות והוא מתפקד כמרכז תרבות, יש פה גם בריכה וחדר כושר אבל התפקיד שלו הוא להיות מרכז תרבות. 

מה עשית לפני התפקיד הזה?

בבוסטון הייתי נספח תרבות בקונסוליה בבוסטון וגם הייתי מרצה לתרבות ישראלית באוניברסיטת ברנדייס. בניו יורק עבדתי במחלקת הדוברות של הקונסוליה ואחר כך הייתי מנהל אגודת הידידים של בצלאל בארה”ב.

כל העבודות שלך היו קשורות לישראל, לתרבות ישראלית, זה חשוב לך?

זה לא חשוב לי, ההיפך אפילו (צוחק). כך יצא, זה היתרון שלי, זו הנישה שאני מומחה בה.

את שני הבנים שלכם אימצתם בארה”ב. אתה יכול לספר קצת על התהליך הזה, איך זה היה?

בארה”ב אימוץ הוא תהליך מאוד מקובל ויחסית קל. עוברים איזשהו תהליך פורמלי של טפסים ופגישות עם אנשי מקצוע. אין בעיה לזוגות חד מיניים ולרווקים לאמץ.
האימוצים הם פרטיים לרוב וכשהמערכת פרטית אז התהליך יותר קל מאשר במערכת ממשלתית. יש אימוצים פתוחים ויש אימוצים סגורים, יש אימוצים של תינוקות או של ילדים יותר גדולים. אנחנו אימצנו את שני הבנים כשהם היו בני חמישה ימים. זה תהליך יקר אבל לא כמו פונדקאות. 

אם הייתם חיים בישראל לא הייתם יכולים לאמץ בצורה הזו. זו גם אחת הסיבות שחשבתם להישאר בארה”ב, זה היה שיקול?

אני מניח שזה היה חלק מהשיקול, אבל לא השיקול היחיד. זה חלק ממגוון של שיקולים. עברנו לארה”ב בראש פתוח, לא היה ברור לנו שאנחנו עוברים לכל החיים, ממש לא. נסענו לעשות התמחות ואז היתה עוד התמחות ותת התמחות והדברים האלו לקחו שנים, והילדים הצטרפו באמצע ואז היה נראה לנו פחות הגיוני לחזור.

ספר קצת על המקום בו אתם גרים.

אנחנו גרים בקומפלקס מגורים שנמצא ממש בשולי העיר, על האיסט ריבר. זה קומפלקס של ארבעה בניינים שיש בו דירות של בית החולים שדן עובד בו. הוא יחסית מבודד ויש לו כניסה נפרדת, יש גני שעשועים ומכולת, ממש עיר קטנה בפני עצמה. תמיד הילדים יכלו לרדת לבד וזה יתרון שאין בעיר עצמה.

מה אתה אוהב בחיים בארה”ב? מה פחות?

אני די אוהב את הכל. אני אוהב לחיות בעיר הכי מרכזית וחשובה בעולם פחות או יותר, במיוחד כשהרקע שלי זה תרבות וזו העשייה שלי, כך שלא יכולתי לחיות בעיר אחרת. חייתי בתל אביב ובבוסטון אבל ניו יורק היא עיר שפשוט לא משתווה לשום דבר אחר. 
עבור דן, מקצועית ואקדמית זה מאוד חשוב לגור כאן וגם מבחינת המשאבים אין כמו ניו יורק, הוא עובד בבית חולים של NYU וזה מוסד גדול, זה עולם אחר.
אני אוהב את השפע שיש כאן, לא רק התרבותי והאנושי אלא גם השפע הקפיטליסטי, אני אוהב את זה וזה עושה לי טוב.
אנחנו חיים בעיר אבל יש לנו גם אוטו ובסופי שבוע אנחנו יכולים יכולים לצאת מהעיר עם חברים, לנסוע לאפסטייט של ניו יורק, לפנסילבניה, לניו ג’רזי.
אני מת על זה שהטיול השנתי של הילדים זה ללינקולן סנטר פחות או יותר. זה הכי עירוני שיש ואני מת על זה ממש.
אני אוהב את אמריקה, את הדברים שהיא מייצגת, אני אוהב גם את השטחיות וגם את הפופוליזם, זה ממש אני. אני אוהב את ההוויה האמריקאית ומה שהיא מייצגת. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות זה באמת פה, אני מאוד מתחבר לזה.
הרבה אנשים חושבים שניו יורק מחוספסת וזה לא מקום לגדל ילדים, אני מתעצבן כשאומרים את זה, אני אוהב את זה שניו יורק מחוספסת, אני אוהב שיורדים לסאבווי ויש קצת ריח של שתן ואיזה הומלס שוכב. הילדים שלי לא חווים אזעקות ומלחמות ופיגועים וכל הדברים האלה, אז כן, הם קצת דורכים על שתן בכניסה לסאבווי. אני מת על לגדל פה ילדים, גדלים פה ילדים עם אופקים כל כך רחבים.

מה שאני פחות אוהב זה שהחברים שלי והמשפחה שלי רחוקים ואני מתגעגע. אני שונא את זה שאף פעם לא היתה לי עזרה עם הילדים, שאף פעם לא הכינו לי שניצלים. זה תופס אותך לאורך החיים, לפעמים יותר לפעמים פחות. זה מחיר כלשהו שמשלמים, ההורים מזדקנים. 

איזה הבדלים אתה רואה בתרבות העבודה בין ישראל לארה”ב?

הרבה פעמים קשה להיות ישראלי כי אף אחד פה לא מעגל פינות, כמה שאתה מנסה לשבור את המערכת אתה לא מצליח. גם מול גורמים כמו משרדי ממשלה או חברות גדולות זה הרבה פעמים קשה, יש איזו התעקשות כזו אבל תמיד אני מזכיר לעצמי שזה מה שהפך אותם להיות אמריקה הגדולה, אז אני מקבל את זה. עכשיו יוצא לי לעבוד הרבה מול ישראל בכל מיני צורות ואופנים והישראלים צוחקים עליי שאני נורא אמריקאי – אני לא מוכן שישלחו לי הרבה דברים בוואטסאפ אלא במייל ושאי אפשר לדבר איתי עכשיו על עוד שבועיים קדימה, אני מבקש לקבוע לעוד חצי שנה.
האנשים פה הם פחות יצירתיים וזה היתרון שלי כי אני אדם מאוד יצירתי אז תמיד יוצא לי לבלוט ולהתקדם בגלל היצירתיות.

יש לכם חברים מקומיים? 

דן עובד רק עם אמריקאים כבר 17 שנה אז מן הסתם יש לו הרבה חברים אמריקאים. אני תמיד עבדתי עם ישראלים אז יש לנו גם וגם. יש לנו שכנים מאוד טובים איטלקים וגם קולומביאנים, שאנחנו נוסעים איתם לסופי שבוע ומטיילים יחד.
חברים ישראלים יש לנו הרבה. זה נראה לי ברור שהחברים שלי ישראלים, למה לא? אני חי באמריקה, אני עובד עם אמריקאים אבל בסופו של יום כשאני יוצא בערב אני רוצה לנהל שיחה בעברית, עם מישהו שיבין מאיפה באתי ולאן אני הולך וברור שאלה החברים הישראלים. זו הכי קלישאה אבל החברים פה זה המשפחה שלנו, הילדים שלי לא יודעים מה זה משפחה מורחבת, בני דודים, סבים. כשאנחנו עושים חגים וסופי שבוע, ימי שישי או סתם על האש או פיקניק זה תמיד עם חברים. אם אני בצרה ואם אני צריך משהו, שמישהו יבוא או יביא משהו אז אלו תמיד החברים שעוזרים. 

מקום שאתה אוהב במיוחד במנהטן או ארה”ב.

במנהטן המקום מפלט שלי זה מוזיאונים. אם יש לי חצי יום פנוי אז תמיד אני אלך לאיזה מוזיאון, גדול או קטן. תמיד זה יהיה כחלק ממשהו – אני פוגש חבר לצהריים אז קודם אני אלך למוזיאון, או שאחרי הצהריים נלך יחד למוזיאון. אני גדל עם זה, כבר מעל עשרים שנה שאני חי פה את המוזיאונים, אני מרגיש שהם חלק מההוויה שלי, מהמשפחה שלי. גם הילדים רגילים שתמיד אנחנו מבקרים במוזיאונים.
מחוץ למנהטן אני מאוד אוהב ערים ובעיקר את לאס וגאס, אני מת עליה. זה נווה מדבר מנותק מכל דבר אמיתי.

מה דעתך על מערכת החינוך האמריקאית?

שני הבנים שלנו היו גם בבית ספר ציבורי וגם בבית ספר פרטי. אני מאוד אהבתי את המערכת הציבורית, כשהיא התאימה כמובן. אני אוהב כאן את זה שלכל סיר יש מכסה, כל ילד יכול להגיע לקולג’, כל ילד יכול להשיג תואר, לא חייבים להגיע לאוניברסיטאות הכי הכי טובות, יש כאן המון אוניברסיטאות שונות וטובות.

בילדים שלכם יש משהו ישראלי?

לא כל כך, הם אמריקאים לחלוטין. זה שפעם בשנה הם נוסעים לישראל זה לא נותן להם שום דבר ישראלי בעיניי. זה מורכב לי לראות את זה אבל זה לא מורכב להם.

הם מכירים את החגים הישראלים, את המסורת היהודית?

אני יודע שהם לא יודעים אבל מבחינתם כן. שניהם כמובן מבינים עברית, אור הגדול מדבר עברית, יהלי פחות. הם כמובן מכירים את החגים המרכזיים אבל אין להם מושג מה זה ל”ג בעומר או חגים אחרים יותר איזוטריים. אין להם מושג כל כך על יום הזיכרון או יום רצח רבין או דברים כאלה. כשיש מלחמה הם יודעים שיש מלחמה. אנחנו מבקרים בישראל כל שנה והם מתעצבנים שכל קיץ צריך לנסוע לישראל ולמה אנחנו לא נוסעים למקומות אחרים. 
הם יהודים ואת זה הם יודעים היטב והם מבינים מה זה להיות יהודי. אני עובד בארגון יהודי והם מבקרים בו ומעורבים.
יחד עם זאת, אנחנו עושים כל שנה כריסמס אצל החברים האיטלקים שלנו. זה קלאסיקה של זהויות של מהגרים – אני אמריקאי יהודי? אני אמריקאי ישראלי? ולפעמים הם אומרים “אני לא יהודי, אני אמריקאי”. אני כל הזמן מזכיר לעצמי שהם לא ישראלים. ההורים שלהם ישראלים אבל הם לא.

מחשבות שיש לך בעקבות השבעה באוקטובר.

זה כמובן מורכב מאוד. זה מורכב עבורי כי מצד אחד אני עובד בזה ואני צריך לארגן דברים שקשורים לזה וזה שינה אפילו את המרקם של ה-JCC, זה שם את ישראל בחזית פתאום – החשיבות של ישראל אף פעם לא היתה יותר מידי דומיננטית ב-JCC והיא הפכה להיות המטרה.
אני חושב שמצד אחד הייתי בר מזל שבתקופה הראשונה כשהיה הרבה בלאגן עבדתי במקום שבו חיבקו ואימצו ועזרו להתמודד עם הטראומה. אם הייתי עובד במוזיאון המטרופוליטן למשל, שבו היו עצומות נגד ישראל, אז היה לי מאוד קשה לעבוד במקום כזה. 
אבל עם הזמן זה נהיה מורכב, עולות אצלי הרבה שאלות, מצד אחד המוסד שאני עובד בו מייצג דבר אחד ומצד שני אני לא יודע כמה אני רוצה להתעסק בזה. יש לי המון רגשות ועניינים עם זה, זה משנה את היחס שלך לישראל – פתאום אני יותר אוהב את הארץ ופתאום לא, לפעמים אני מאוד מתחבר ולפעמים לא, לפעמים אני נהיה יותר שמאלני ולפעמים יותר ימני. היום היה פה את מצעד ישראל וזו הפעם הראשונה שלא הלכתי למצעד, זה גם אולי אומר משהו, לא יודע. זה היה לי מורכב השנה. שנה שעברה הלכנו עם קבוצה של החטופים. זה מאוד קשה כי אני גם לא תמיד מרגיש שיש לי זכות לדבר כי אני לא עובר את מה שהישראלים בארץ עוברים, אני לא באזעקות, לא במלחמות, לא במילואים, גם זה מוסיף למורכבות.

אתה מרגיש בבית בארה”ב?

התשובה משתנה לאורך השנים. כמובן שהבית זה איפה שהמשפחה שלי, הילדים ובעלי, החברים ואיפה שאני חי, זה ברור. אני חושב הרבה על זה בהקשר של המוות, אם אני אמות איפה יקברו אותי – איפה שהילדים שלי והבעל שלי או איפה שגדלתי ואיפה שהשורשים שלי.
זה בסדר לחשוב על זה ולהתלבט. מצד אחד זו פריבילגיה, כלומר אנשים בארץ או אנשים שנולדו פה וחיים פה אין להם את ההתלבטות הזו. לי יש אופציות, אז אני מנסה להסתכל על זה בצורה חיובית – יש לי את הפריבילגיה שיש לי שני בתים.

בישראל אתה מרגיש בבית?

בישראל אני תמיד ארגיש בבית.

אתה מרגיש שלם עם ההגירה לארה”ב?

בגדול אני מרגיש שלם. כמובן שיש את הרגעים, יש את הנפילות.

מהן הנפילות? איך הן באות לידי ביטוי?

בעיקר כשקורים דברים בארץ, במשפחה, אצל החברים. דברים טובים ורעים ואתה כאן, מרגיש רחוק ולא מחובר. קשה מאוד לא להיות לצד כולם ברגעים כאלו.  וזה כמובן גם הפוך, כשהמשפחה לא זוכה להיות חלק מהמון רגעים שלך ושל הילדים כאן, זה קשה ומבאס. כשאתה חוגג או מבכה את הרגעים האלה לבד זה מדגיש את המרחק ואת הלבד.

מה המעבר אפשר לך לעשות או לשנות?

אין ספק שאני מרגיש פחות כבול. זה מאפשר יותר חופש, להיות רחוק ממשפחה ומהדעות, מהדבר הזה של ישראל. למשל אני יכול ביום כיפור להחליט שאני הולך לקולנוע או להצגה בברודווי (צוחק) ואף אחד לא מסתכל על זה פעמיים.

באיזה אופן המעבר לארץ אחרת תרם לצמיחה ולהתפתחות שלך?

אני מניח שקשה לענות על זה כי אם הייתי נשאר בארץ מי יודע איך הייתי מתפתח וגדל ואולי הייתי עושה משהו בעל משמעות רבה. עם זאת, אני מרגיש שעבורי האפשרויות כאן לצמוח ולגדול הן רבות. לקחתי המון קורסים בהרבה מקומות, דברים שאני לא מאמין, למשל הייתי בקורס במוזיאון המומה בלילות כשאין שם אף אחד, דברים כאלה שאני צובט את עצמי ולא מאמין שזה יכול לקרות. למדתי באוניברסיטאות. נורא קל לי פה להעשיר את עצמי.

איפה אתה רואה את עצמך בעוד 5 שנים?

אני לא חושב שאנחנו נעזוב את מנהטן אף פעם. בעתיד אולי אם הילדים יתחתנו ויהיו להם ילדים במקום אחר אז אולי נעבור אבל אני מניח שתמיד תישאר לנו דירה במנהטן. אני חושב שבעתיד אני אבלה יותר זמן בארץ ככל שהילדים יצטרכו אותי פחות ואהיה בפנסיה, אז אוכל לנסוע לארץ לשלושה חודשים, לחצי שנה, לחורף. ניו יורק תהיה העוגן שלנו תמיד.

טיפ לישראלי.ת שעושה רילוקיישן.

לאורך השנים התייעצו איתי הרבה ישראלים שעברו לכאן ותמיד אני יותר מתחבר ואוהב את אלו שמגיעים עם ראש פתוח לגמרי. למשל, לא חייבים לגור בניו ג’רזי עם ילדים, אפשר גם לגור במנהטן, הילדים לא חייבים ללכת לבית ספר יהודי או לצופים. 
וגם פחות להתעסק בשאלה האם זה רילוקיישן קצר, ארוך, הגירה, פשוט להפיק את המירב ולמצות את הדבר הזה של לגור בחו”ל.

ליצירת קשר עם אודי: udiurm@gmail.com